פנינה ריינהרץ PDF הדפסה דוא

נולדה בסטרי, גליציה
ב – 27.10.1898
נפטרה ב – 10.5.1973

הצטרפה לתנועה ב1917- ועלתה לארץ עם קבוצה של שבע בנות, בזרם העלייה השומרית, באוקטובר 1920. עברה מספר תחנות: עבדה בכביש עפולה-נצרת; בפרדס בפתח-תקווה; במקווה-ישראל; עד שהצטרפה למחנה קיבוץ א' ("שומריה") בק"מ ה5- ואיתו עלתה להתיישבות בבית-אלפא. בשלב מסוים נאלץ הקיבוץ לסגור שעריו והיפנה את הפונים לקיבוץ ב' (משמר-העמק), אך פנינה נאבקה על רצונה להישאר והקיבוץ נכנע לרצונה.
בולק בן-אפרים: "בחודשים הראשונים לעלייה על הקרקע, אמרנו להקים בניין מבוצר אחד, אשר ישמש גם מחסן פרודוקטים ומאפייה. המבנה הזה ניבנה מלבני בוץ. את הלבנים לשנו בשמש הלוהטת מתערבות עפר, קש ומים. את הבליל יצקנו לתבניות. בעבודה הזו עסקה פנינה, היא בנתה את החושה הזו עם אשנבים צרים לירי, להגנה – והכל הכירוהו בשם 'בית-הבוץ'. בימי המאורעות היתה פנינה מתייצבת תמיד במכנסים, רובה על הכתף, נכונה לקיים כל פקודה. זכור לי מקרה שבו שמעה פנינה על אשה שחייתה זמן-מה בקיבוץ ועזבה עם בעלה לת"א. הוא נפטר והאישה כרעה ללדת, ללא עזרה וללא מפרנס. פנינה ארזה חבילה לתינוק, נסעה לת"א ונשארה שם מספר שבועות לעזור ליולדת ולטפל בתינוק".
כעבור שנים, איבדה את מאור עיניה כמעט לחלוטין. פנינה לא נכנעה וגייסה כוחות רבים להתמודד עם המכה. היא מצאה עבודה במטבח, הקשיבה לתוכניות ולמוסיקה ברדיו ובקלטות טייפ. אנשי קב-קור הביאו לה עבודה לביתה. שוודרון: "לא פעם התפלאנו מאופן ביצוע הרכבת החלקים, משום שחושייך האחרים עמדו לך להתגבר, ותבונת כפייך וזריזותך איפשרו לך לשרת לשרת את עצמך ביעילות ולהוציא תוצרת שלא נפלה במאום ואולי אף עלתה על תוצרתם של בעלי ראייה".
הציעו לה לא אחת לעבור ניתוח, אך היא חששה לאבד גם את מעט הראייה, ורק כעבור 10 שנים עברה ניתוח שהחזיר לה חלק ניכר מראייתה. עם שובה מבית-החולים טיילה הרבה בקיבוץ כדי להתרשם במו עיניה מה השתנה בקיבוץ. הנקה אחותה: "הקיבוץ היה מושרש בה, טבע בדמה. היא מסרה את כולה לאידיאל אחד ויחיד ולא זכתה לאהבה ולרכות. כנראה שאין אוהבים את האנשים הקשים, החזקים, ואיש לא הבין מעולם כמה רגישה ופגיעה ורכה היתה מתחת לקליפתה. מעולם לא נתנה לעצמה להיות נושא לרחמים ולתשומת-לב מיוחדת. כאשר שבה לראות, לא היה גבול לאושרה. התמלאה בחוויות. זרקה את המקל והלכה זקופה, חופשיה, בטוחה בעצמה. אבל אושרה היה קצר – פחות מארבעה חודשים, ופתאום, בבת אחת, נגמר הכל".