צבי סולניק PDF הדפסה דוא

נולד בסטשוב, פולין
ב– 1.9.1910
נפטר ב – 18.11.1986
היה נשוי ללאה
אב לרותי (פסח), מיכל (ולדן) ושאול

לקן השומר-הצעיר בסטשוב יצא שם של פליאה וקנאה ברחבי התנועה בפולין. רבים, וצבי ביניהם, גדלו במשפחות אדוקות, ורק בגיל הנעורים עברו לתנועה ושינו את השקפת עולמם וכן את התנהגותם והופעתם. מדריכם היה מאיר וייל, שלימים היה מחנך במוסד החינוכי גלבוע, עם הקמתו. צבי גדל במשפחה ענייה, אבי המשפחה נפטר, וכל הבנים והבנות עסקו בתפירה כדי לסייע בפרנסת המשפחה.
השתייך לקבוצת פלנטי והיה מאחרוני העולים לארץ. עבר עמם את תחנות הדרך: רחובות, רמת-יוחנן, ועם הטראנספר (יולי 1940) – עבר לבית-אלפא.
מאז עלייתו עבד בהנהלת החשבונות ובמקצוע זה התמיד מעל ל50- שנה.
משה כהן: "צבי והנהלת החשבונות כאילו נוצקו יחדיו לקיים את המרכז בקיבוץ, שנקרא 'המזכירות'. הוא חלש על הכל: על כל מכתב יוצא בא; על הפרוטה שהחבר נזקק לה, באין עדיין קופה מרכזית; על הטלפון; על התשלום לפועלים; על הסיכומים של הענפים ועל המאזן. מידי זמן היה מתייצב בפני השיחה לדווח על מצבנו הכספי. דיבורו היה מתון וכל מילה שקולה ומחושבת".
אברהם קפלן: "נתקלתי בצבי רק כאשר נתמניתי לגזבר הקיבוץ, והוא מנהל החשבונות הראשי. שנינו היינו שבויים בחלום הקמת בית-העם. צבי ידע שהקיבוץ, ממקורותיו, לא יגיע אף פעם לבנות מבנה כה חשוב, וניצל את מעמדו בעיני אנשי עירו, בארץ ובחו"ל, לגיוס משאבים, שהודות להם הוקם בית-העם. צבי היה בחזקת 'מוסד' – אף כי לא נבחר, הרי שאף אחד מבעלי התפקידים לא יכול היה למלא תפקידו בלי צבי, בלי החומר שהכין וסידר. הוא היה איש הקשר שלנו עם מס-ההכנסה, נציגנו במועצה האזורית גלבוע, באגודת 'און' – ובכל מקום רכש את אמונו של כל מי שעמו נפגש".
צבי נפטר כתוצאה של ניתוח שעבר בבית-חולים. המעניין הוא שצבי מאוד לא רצה לעבור את הניתוח ועשה כל מאמץ לנסות לשכנע את רופאיו שיוותרו לו. נראה שליבו ניבא לו רעות, שכן השאיר אחריו מכתב פרידה – שנמצא לאחר מותו – ועיקרו הפצרה בבני המשפחה לשמור על האם, שכבר היתה חולה, ולהמשיך ולקיים את מערכת היחסים היפה בין כל בני המשפחה.
מנחם אגמון: "צבי היה 'איש-סוד' ממדרגה ראשונה. ידעתי שכל מה שנאמר בינינו – לא ידלוף. כל מה שצריך לסדר, עשה בלי פרסום. העובדה שלא פטפט – היתה נכס. חברים רבים היו מסדרים ענייניהם דרכו. היו תחומים שהיו שלו: ביטוח, קרקעות, מיסוי, מס-הכנסה – היו לו קשרים עם כל המשרדים הנוגעים בדבר".
תמר פז: "הדבר המיוחד שבו, היה כושר העבודה העצום שלו. היכולת להקיף את כל בעיות הקיבוץ ובעיות המקצוע הסבוכות. דבר שני הראוי לציון הוא השקט הנפשי שלו, גם ביום שנדמה שהכל הולך עקום, הוא לא נכנס ללחץ, הרגיע את הרוחות והשתדל ליצור אווירה שקטה."
שתי מכות ניחתו עליו בחייו: בנו שאול נהרג במלחמת ששת הימים בחזית סיני; וכעבור שנים – מחלתה של לאה, אותה סעד ובה טיפל במסירות.