צילה קפלן-בוש PDF הדפסה דוא

נולדה במושצ'יסקה, גליציה
ב – 6.3.1913
נפטרה ב– 3.10.1990
היתה נשואה לאברהם
אם לאמיתי ונילי (גבאי)

עוד בהיותה בגיל צעיר, לאחר שאם המשפחה נפטרה, עברה המשפחה לפשמישל, שם קיבלה את חינוכה בבתי-ספר פולניים. מצעירותה היתה חברה בתנועת השומר-הצעיר. לאחר סיום לימודיה עברה צילה לקרקוב, כדי לרכוש את מקצוע האחות. החלה לעבוד בבית-חולים יהודי וזכתה לתשבחות והמלצות חמות. לאחר מכן, בשנת 1934, עלתה לארץ.
לאחר תקופה קצרה בחיפה, הצטרפה אל אחותה, שהיתה חברת בית-אלפא. כאן הכירה את אברהם קפלן, חבר השלמת "הסולל". בשנים הראשונות עבדה בגן-הירק וכמטפלת בבית-התינוקות.
לאחר השתלמות בביה"ח "ביילינסון", לקחה על עצמה צילה ב1944- את ניהול ענייני הבריאות של המבוגרים והילדים מבית-אלפא וחפציבה, וזאת במרפאה שהיתה משותפת לשני הקיבוצים.
כל שנותיה עבדה צילה במרפאה והפכה למושג ולמוסד. לפני היות "האחות התורנית", היתה צילה הכתובת בכל עניין רפואי, בכל שעות היממה. חברים פנו אליה בכל עת שבעיה בריאותית או פציעה הציקו להם. צילה, שהיתה שנים רבות האחות היחידה בקיבוץ, וראתה בעבודתה לא רק מקצוע, אלא גם ייעוד, הגיעה אל כל אחד בכל מקום, בתקופה שבה לא היו טוסוטוס וקלנועית, שלא לדבר על טלפון.
היו שחששו מקולה הרם ומאופן דיבורה, אך הכל הכירו בסמכותה והוקירו את הידע הרב שצברה. כל אלה נסכו בטחון אצל הפונים לעזרה. צילה אף דאגה להכשרת אחיות צעירות, בידיעה שלא תוכל שנים רבות לשאת לבדה בעומס. את האהבה למקצוע הנחילה לביתה, נילי, שכעבור שנים החליפה אותה בניהול המרפאה והיתה לסמכות הרפואית בקיבוץ. עם פרישתה, עברה לעבוד בתפירה ועסקה בגימור. גם כאן בלטה, כשהיא מביאה לידי ביטוי את כישוריה בתחום עבודת-הידיים. צילה נהגה לומר: "הגימור קובע את טיב הסחורה".
רחל קפלן: "צילה ידעה שהיו לה הרבה חברים, חברים של אמת. אותה צילה שידעה להיות קשה, ידעה להיות חברה טובה. עד הרגע האחרון – המילה האחרונה היתה שלה. כך היית תמיד וכך עצמת את עינייך – צילה החזקה." ד"ר אנה הוכמן: "באתי לכאן כעולה חדשה. צילה, למרות שכבר היתה בעלת-הבית, עם הרבה נסיון וידע, נתנה לי להיכנס לעבודה בלי שנתנה לי להרגיש שאני חדשה בארץ ובעבודה. היה בינינו אמון – היא לא עקפה אותי. ראיתי שהיא עמוד-השדרה של המרפאה, היו לה ידיים פנטסטיות, עדינות, ממש אמנות ואסטתיקה בעבודה. הכל עשתה בשקט, בסבלנות ובטחון".
נילי, בתה: "ראינו אותך בבדידותך ובעצבונך הרב. מאז נעזבת לבדך, לא הצלחנו למלא ולו-במעט את החלל הגדול שהותיר אבא בלכתו. כילדה, צפיתי בך שעות ארוכות – יציבה, חזקה, שולטת, מחזיקה את העניינים בידיים, מקרינה בטחון בעת העשייה הסיעודית. כשבאתי למרפאה כאחות, את הכנסת אותי לעבודה ונסכת בי את התחושה שאעמוד באתגר הזה. עברת אז שלב קשה, בעת שפינית לנו את הדרך, לעשות את הדברים לפי ראות עינינו. צפית בנו, יעצת – ולא עמדת בדרכנו".