שאול סולניק PDF הדפסה דוא

נולד בבית-אלפא – 13.11.1945
נהרג במלחמת ששת הימים בסיני
ב – 7.6.1967
בן ללאה וצבי
אח לרותי (פסח) ומיכל (ולדן)

התחנך במוסד החינוכי "גלבוע" בשנתון "סער-עופר" (קבוצת "שבלים" בקיבוץ). אילנה אברמוביץ: "בינינו, אתה צנוע, נזהר מלהתבלט, חביב על כולם, מלא הומור חכם, כובש ומלא-חן. בלימודים הכל בא לך בקלות. אני זוכרת את כושר הניתוח ואת הזיכרון, והכל כבדרך-אגב, מבלי להתאמץ יותר מדיי. ועל הדשא אתה מפגין בזריזות אופיינית שליטה מלאה בכדור, וירטואוזיות על אופניים, ובשעת רצון – מפליא לנגן בחלילית. אוהב להקשיב לשירים ברדיו, ובמיוחד ליורם גאון כקזבלן"
שאוליק התגייס לשריון, עבר את הקורסים והתקדם בסולם הפיקוד. לאחר סיום קורס קצינים הוצב בפלוגה קשה במיוחד, וכעבור מספר חודשים שינה אותה ללא הכר. חייליו העריצו אותו.
בנובמבר 1966 השתתף בפעולה שנערכה בסמוע, שבגדה המערבית. באותו יום מלאו לו 21 והוא ציין זאת בצורה מקורית: ירה 21 מטחי תותחים, וצעק: "הנה מתנת יום ההולדת שלי!"… עם זאת, לא אהב במיוחד את השירות הצבאי וחיכה בקוצר-רוח למועד השחרור, שנקבע לסוף מאי 1967. אלא שבאותם ימים נמצא בצה"ל בכוננות גבוהה, השחרור נדחה ושאול הועלה לדרגת סגן.
ב5.6.1967-, בשעות הבוקר פרץ צה"ל לסיני, וגדוד השיריון 52, אליו השתייך, השתתף במערכה ולקח חלק בקרב על כיבוש מיתחם אום-קטף – קרב מסובך וארוך, שהסתיים בנצחון. אלא שבלילה שבין יום שלישי לרביעי, דווקא לאחר שפרק הלחימה של הגדוד הסתיים, אירעה תאונה, בה נספה שאוליק. ייתכן שאירעה כתוצאה מעייפות של מפקד, או מאי הקפדה על נהלים.
ראובן כהן: "הדלקתי את הפנס להאיר לרופא שטיפל בשאוליק. השכיבו אותו בחוץ על הצריח והרופא רכן עליו, וניתח אותו שם. האמנתי אז ששאוליק יחיה, וייחלץ עצמו מצרה זו כשם שתמיד ידע לחלץ עצמו. רכנתי עליו ואמרתי לו: יהיה בסדר, תראה שיהיה בסדר".
כעבור מספר שנים ילדה רותי בן וקראה לו שאול, על שם האח שנפל.