שולמית סקלרץ-פרוכטר PDF הדפסה דוא

נולדה בשוכטוביצה, גליציה
ב – 24.12.1909
נפטרה ב – 30.7.1989
היתה נשואה לאליעזר
אם לאורי (סער), דן (סער)
וחנה (יגודה

אביה היה מנהל חווה חקלאית והוציא לחמו בכבוד מעבודתו. בעת מלחמת העולם הראשונה נותק הקשר בין שולמית (בת 5) ואחותה אסתר בת ה17- לבין ההורים. הן נסחבו בזרם הפליטים, הגיעו לצ'כיה-מורביה, לעיר סמבור. שם אומצו ע"י משפחה סימפטית, עד שהתגלו ע"י קרוב משפחה, שהחזיר אותן להורים. המשפחה נטשה את החווה והחלה לנדוד. האב חלה וכעבור זמן נפטר. האם נותרה עם 8 ילדים והאחים הבוגרים לקחו על עצמם את עול פרנסת המשפחה. בין השנים 1925-1920 עלתה רוב המשפחה לארץ, עם האם. מנדל ויהושע, אחיה של שולמית, היו במקווה-ישראל ואחר-כך הצטרפו לבית-אלפא ובעקבותיהם הגיעו גם שולמית ואחותה בתיה, וצורפו לחברת הילדים הראשונה
בשנת 1927 החלה ללמוד בביה"ס החקלאי של חנה מייזל בנהלל, במגמת לול וגן-ירק וכעבור שנתיים חזרה לב"א. ב1930- פגשה את סקלרץ ונישאה לו. הם נסעו לטיול באירופה ושולמית הגיעה לפולין, ביקרה את אחותה (אימו של איציק גנז) ושכנעה אותה לבוא לב"א
מקומות עבודתה: בלול; בגן-הירק; מטפלת בביה"ס המשותף עם חפצי-בה; ניהול מטבח ביה"ס בב"א; מחסנאית הלבשה לבתי-הילדים; אחראית על "פינת הקילופים" במטבח, עבודה בה התמידה כל עוד איפשרו זאת כוחותיה.
תפקידים: וועדת-קשר (חיילים) – הייתה בין היוזמות למשלוח חבילות לבנים החיילים
שולמית: "אני יכולה לומר שלא התאכזבתי מהחיים בקיבוץ, כי דרכי לקיבוץ היתה ברורה בשבילי. ידוע כי בקיבוץ ישנה דאגה סוציאלית, דאגה לזקנים, החינוך לילדים מובטח. ההשקפה האידיאולוגית השתנתה: כיום החברים בקיבוץ דואגים לחומריות ולנוחיות, וגם בקיבוץ יש מעמדות."
המשפחה: "שולמית היתה אישה פשוטת הליכות, עממית ואנושית, עם הרבה חוכמת חיים, תבונת הלב וכשרון להבחין ולהבין בני-אדם ותהליכים שהתרחשו מסביבה. היתה בה פתיחות טבעית לאנשים והיא אהבה להקשיב להם ולשוחח איתם. מעל לכל היתה בה תכונת הנתינה לזולת, שנבעה ממנה כדבר המובן מאליו. את עצמה הצניעה מאוד, תמיד נטתה לקחת עליה את הקשה ולהקל ככל יכולתה על הקרובים לה והסובבים אותה, כך עד ימיה האחרונים"
אולריך אייזנהוט: "כאשר הגעתי לקיבוץ כמתנדב, היתה משפחת סקלרץ 'המשפחה הקיבוצית' שלי. מהרגע הראשון היתה כימיה וגיליתי מה פירוש המושג 'יידישע מאמע' הלכה למעשה. שולמית ידעה לתת לי תחושה של בית. תמיד התעניינה במעשיי וברגשותיי. לא הרגשתי מחויב או לחוץ, והיא לא ציפתה לתודות – היחס היה אנושי וחם. במכתביי משוויץ נהגתי לפנות אליהם: 'הורים יקרים'. ללא ספק שולמית וסקלרץ היו אחד הגורמים שהניעו אותי להשתקע בקיבוץ