שרה גולדנברג-הורוביץ-הרציון PDF הדפסה דוא

נולדה בראשון-לציון
ב – 17.11.1902
נפטרה ב – 29.8.1985
נשואה לאליהו הר-ציון
אם למאיר, שושנה
ורחל (וולף)
אחות למוסה גולדנברג

בילדותה התחנכה בגן-הילדים העברי הראשון בראשון-לציון. אחר-כך למדה בבית-ספר יסודי והמשיכה לימודיה עם מורים פרטיים. מתוך דברים שכתבה רחל, הבת, בחוברת הזכרון: "שרה היתה מפונקת, כבת יחידה, יפהפיה תוססת, רוכבת סוסים מיומנה. נשאה בעול עבודות הבית והחקלאות. ניחנה בתבונת-כפיים, מומחית בתפירה ובבישול, ובעלת זיקה עמוקה לחקלאות, לטבע ולצומח בארץ-ישראל. בוגרת סמינר לווינסקי בתחום הגננות. עבודתה הראשונה היתה בקרב יהודי עיראק, בבגדאד (1926-7), אחר-כך היתה גננת בראשון-לציון. השלימה לימודיה בפאריז (1930) ואחר-כך עבדה בהרצליה (1932-37), שם הקימה משפחה עם אליהו הורוביץ ושניהם היו ממקימי מושב רשפון (1938-1947). לימים נפרד הזוג – אליהו ומאיר עברו לעין-חרוד; שרה ובנותיה – הגיעו לבית-אלפא ב1947-, כדי להיות ליד מוסה גולדנברג, אחיה של שרה.
בצעירותה היתה ספורטאית והשתתפה בתחרות ריצה במכביה הראשונה.
דיברה, הבינה וקראה בשש שפות: עברית, ערבית (ותיקי היישוב האמינו כי כדי לחיות כאן, צריך קשר ישיר עם היישוב הערבי), אנגלית (פעמים רבות מצאה עצמה מתרגמת ומתווכת עם הבריטים לפני קום המדינה), ספרדית ולדינו (כבת לאם ספרדית טהורה), צרפתית (למדה בנעוריה אצל מורה פרטית), יידיש ורוסית (השפה של אביה), גרמנית (למדה מה"ייקים" ברשפון).
לאחר שביתה שושנה נרצחה בדצמבר 1954 ע"י בדואים, בעת טיול במדבר יהודה, החליטה לפרוש ממקצוע הגננת. כעבור מספר שנים החלה לעבוד בחינוך המיוחד (בין היתר, בכפר יחזקאל) ובהמשך גם לימדה עברית באולפן. בשנות ה70- שלה הרגישה שסיימה את מלאכת ההוראה. חיפשה פתרון לעצמה וחזרה לאהבתה הישנה – התפירה. התמקמה ב"פינת התיקונים" שבמחסן הבגדים והביאה תועלת רבה לחברים שנזקקו לשירותיה.
עוד מכה קשה ספגה שרה בעת שמאיר בנה נפצע קשה מאוד באחת מפעולות התגמול. היא גייסה את כל כוחותיה לסעוד אותו בתקופה הארוכה בה היה מאושפז, וכל הפצועים במחלקת השיקום העריכו והוקירו אותה. על פניה לא ניתן היה להבחין בקשיים עמם התמודדה כל העת.
שרה האמינה בבריאות טבעית ובכוח הרצון של האדם. בגיל 70 החל לכאוב לה הגב ושרה דרשה מהרופא פתרון. הוא ענה לה: "תשחי" – ושרה למדה בגיל 70 לשחות והיתה גאה בכך. בכל בוקר הגיעה לסחנה לשחות, ובאחת הפעמים – טבעה, וכך מצאה את מותה.
רחל: "אמא היתה מרכז למשפחה המורחבת ושימשה "מרכז עצבים" וחוט-מקשר בין כולם. ביום הולדתה ה80- התאספה כל המשפחה וקיימה מפגש של שמחה ואהבה. מי שהכיר אותה ידע, כי אי אפשר לעצור אותה כאשר החליטה על משהו. היא יכלה לומר לעצמה בסוף ימיה, כי חייתה את חייה בדיוק כפי שרצתה."
וכך ספדה לה משפחתה: "בת 83 ואת בשבילנו מלאת חיים ומרץ, אמא ב"משרה מלאה"; מצבור אנרגיה שאינו כלה, דואגת בליבך הרחב שלא יחסר לאף אחד שום דבר ומתכוננת לחיים ארוכים ומלאי תוכן. ביקשת, שכאשר יבוא זמנך, תמותי בראש זקוף וצלול, בעבודה ליד מכונת התפירה, או בזמן אפיית העוגיות למשפחתך הענפה".