דוד מואיז סיטבון PDF הדפסה דוא
נולד 8.8.1962.

נפטר 18.6.2014

סיטבון,
לפני כ 30 שנה הגעת לקיבוץ. וגם שאף פעם לא היית חבר קיבוץ (פורמאלי) תמיד היית חבר. וחלק בלתי נפרד מהקיבוץ. אהבת את בית אלפא, הרגשת שייך , וגם הקיבוץ שייך אותך אליו. לא היה אחד שלא הכיר אותך והיית חלק בלתי נפרד מהנוף. לאורך השנים התבלטת בזכות האנרגיה החיובית , הלבביות לאנשים, והלב הרחב שהיה לך . תמיד היית נכון לעזור, להתנדב ולהושיט יד למי שצריך ובמה שצריך. לצידי היית כל הרבה פעמים וקשה למנות את הפעמים שעזרת לי לארגן אירועים שהיו חשובים לי . ותמיד בלי קושי וללא שום בעיה, מוותר על שלך – בשבילי. ילדים ביולוגים אמנם לא היו לך – אבל כן היו לך ילדים. אהבת את הדור הצעיר ,והוא אהב אותך בחזרה. בעבור ילדי ובני הקיבוץ תמיד היית כמו דוד גדול וקרוב. ונפלא היה לראות את הכימיה שלך איתם ואת הנאה שלהם ממך ואיתך. סיטבון, בשבילי ובשביל שאר בני משפחתי היית חבר קרוב , ולמעשה ממש חלק מהמשפחה. אחרי שעזבתי את הקיבוץ, בשבילי לבוא בסופי שבוע לבית אלפא היה גם לבוא אליך. הבית שלך תמיד היה פתוח. הכיל את כולנו 'העוזבים' וגם את אלו שנשארו בקיבוץ, וההורים שלי כבר ידעו שיגיע הרגע שהם ישמעו את 'אני עולה לסיטבון'
השנים האחרונות כבר היו פחות טובות – ניסינו כולנו- החברים והקיבוץ לעזור ככל שיכולנו- אבל אתה, כתמיד – עקשן ונאמן לעצמך נכנעת לחולשותייך. אנחנו , חבריך נזכור לך את השנים הטובות. זהו סיטבון, עכשיו אתה בבית אלפא לתמיד. חזרת הביתה, אל המקום שאהבת. כולנו פה אתך. עכשיו תנוח.
ולכם חברי הקיבוץ, ובעיקר ליהודית זיידנברג, שבשנים האחרונות דאגה לכל הנושאים הבירוקרטיים והאישיים שלך ועמדה איתי בקשר רצוף. לרינה גוטמן, שבאה לבקר, ליותה ודאגה ל"חדר" שלו, שהוא התקשה לתחזק. המון תודה! ברגעים האלו אני שוב נזכר, מבין ומוקיר עד כמה הקיבוץ הוא בית חם, וקהילה איכותית ותומכת. תודה לכם על שבאתם ללוות את סיטבון בדרכו האחרונה. הוא היה שמח לראות את כולכם.
חגי.

 

לזכרו של חבר
לפני מספר חודשים, כאשר הועבר דוד סיטבון לבית הסיעודי בטבריה, תחנתו האחרונה בחייו, נסעתי לבקרו ביחד עם יהודית זיידנברג, שפרסה עליו חסותה בתקופת חייו האחרונה, ועל כך היא ראויה לתודה גדולה. התמונה הייתה קשה, דוד כבר לא זיהה ולא תיקשר, ולי היה ברור , שמשם כבר לא יצא, ואלינו לא יחזור. כאשר שמעתי על פטירתו, לא הופתעתי, חשתי הקלה מסוימת, שכן נגאל מייסוריו. בהלווייתו הרגשתי, שאנו עושים עמו חסד אחרון. רחל'ה הספידה במילים הנוגעות ללב, וביטאה את התסכול של כל מי שניסה ורצה לעזור לדוד, אך העלה חרס בידו. מאיה , גם היא שותפה מסורה לטיפול בדוד, בחרה את השיר המרגש שליווה את הטקס. חגי סער, חבר קרוב, שליווה אותו נאמנה תקופה ארוכה, נפרד בשם החברים.
כמה אהבות היו לדוד, מאלה שאני יודע עליהן: אהב את העבודה בכלבו, אולי הדבר החשוב בחייו, לו הקדיש ימים ולילות, ללא חשבון. אהב לעסוק בתיקון מחשבים, נחשה למומחה בלעדי, ורק הוא ידע להצילנו מהווירוסים שהתנפלו עלינו בכל יום ושיבשו את פעולתם: אהב לעסוק בספורט, והתמיד בכך עד שגופו בגד בו: אהב לעזור לאנשים, כן, פשוט לעזור בכל דבר ועניין: והכי אהב את קיבוץ בית-אלפא, ביתו האחד והיחיד, כאשר היה לו ברור שכאן אתנו יחיה את חייו. רק לא חשב שיהיו כה קצרים.
לדוד היו שני משברים קשים בחייו: אחד התחולל לפני כ-30 שנה, ממש טראומטי, עליו סרב לדבר. מדי פעם טפטף עוד פרט, שלא התחבר לתמונה כללית. אני חשבתי, שאם נטפל בטראומה הזאת, אולי נצליח להעלות את דוד על פסים של גמילה, ולא הצלחתי. את סודו לקח עמו , סרב בכל תוקף לשתף.
משבר קשה לא פחות התחולל, כאשר נאלץ לפרוש מהכולבו ומנושא תיקון המחשבים. חש עלבון, ולא מצא עוד תחליפים הולמים לעיסוקים אלה. כאילו נשמטה הקרקע תחת רגליו. בעקבות כך החל לשתות, איבד שליטה, עד שהשתייה הפילה אותו.
אני זוכר את הנסיעה הראשונה לפגישה עם אנשי העמותה העוסקת בגמילה. שם למדתי על קיומן של "אשפוזיות" מוסדות שבתוך 21 יום "מיבשים" את האנשים. מה שלא ידעתי, שכאשר חלק מהאנשים מסיימים את התקופה, מרוב גאווה הם הולכים לחגוג זאת ב...שתייה. אני זוכר את האשפוזית הראשונה בה הפקדתי את דוד. המראה היה כה קשה , עד שכל הדרך חזרה נלחמתי עם עצמי: " איך אתה משאיר חבר במקום כזה?" אבל הרגעתי את עצמי, רק במקומות כאלה מתבצעת הגמילה. כך עברנו באשפוזיות השונות, ובהמשך בכפרי גמילה, שגם מהם ברח דוד, (וסרב לספר לי למה באמת ברח) ותמיד חזר לבית-אלפא, ביתו, מבצרו, אל עשרות חבריו, שלא חסכו במאמץ בניסיון לעזור לו. בשלב מסוים חשב שהוא מהווה מטרד לחבריו ומאכזב אותם. אמרתי לו שאיני מכיר מקרים רבים בקיבוץ, בהם כל כך הרבה אנשים נרתמים לעזור לחברם, ואינם נוטשים אותו לעת צרה. זה המקום וזה הזמן להודות לכל מי שנתן יד בשלב כזה ואחר, בכל צורה שהיא. בלעדיכם לאן היה מתגלגל . באחת הפעמים בה נסענו להתייעצות עם רופא מומחה, פסק הרופא: "אם לא תפסיק את השתייה, בתוך שנה ייווצר מצב בלתי הפיך" כשיצאנו שאל דוד בדאגה" "מה זה בלתי הפיך?" הסברתי. כאשר חזרנו הביתה שאלו אותו חבריו מה אמר הרופא. דוד ענה" "בעוד שנב אני אמות" חשבתי לעצמי" מדוע ברח שוש ושוב ממוסדות הגמילה ומבתי החולים? מסקנתי: דוד חשש שייווצר מצב שבו לא יוכל לחזור בכוחות עצמו לבית- אלפא, והוא יילקח למקום אחר בניגוד לרצונו, ועל כן ברח כדי להבטיח את חזרתו למקום אותו אהב באמת. עד שגופו בגד בו, מערכותיו קרסו, וכבר היה ברור שלא יצליח להתגבר. איני זוכר מתי החלה החברות בינינו. נפלה לידי ולידי בני משפחתי, זכות ללוות את דוד בשנותיו הקשות. קצרים וקשים היו חייך, דוד, צר לי על שכך הסתיימו.
מיכאל פאר

במלאות שנה לפטירתו, קיימנו אזכרה לדוד, בה השתתפו בני משפחתו, חבריו ומוקירי זכרו בקיבוץ, וגם – הפתעה – כמה מחבריו לשרות הצבאי הסדיר.

בדרכו שלו - לזכרו של דוד סיטבון כמה מילות הקדמה: בראשית האזכרה הושמע השיר "בדרכי שלי", בביצוע של אריק לביא (מילים: פול אנקה, לחן: קלוד פרנסואה ז'ק רבו. לא כתוב מי תרגם לעברית...). אצל אריק לביא – כל מילה מובנת וברורה. גם המבטא והקול הזכיר צליל צרפתי-משהו ודבר זה תפס אותי בגרוני וחנק אותי בדמעות עד-כדי-כך שלא יכולתי לקרוא את שכתבתי...

בדרכי שלי
מילים: פול אנקה
לחן: קלוד פרנסואה וז'אק רבו
תרגום: אריק לביא

הנה, הסוף קרוב,
הזמן חולף לו עם הרוח.
רעי, לכם אומר, בלי בושה - הכל פתוח.
חיי היו יפים, מדבריות רבות עברתי.
אבל, בדרכי שלי, תמיד הלכתי!


לא פעם, את נפשי ללא סיבה, נשאה הרוח.
בניתי ארמונות על יסודות בלי שום ביטוח.
אוצרות זהב נוצץ באשפתות אני חיפשתי.
אבל, בדרכי שלי, תמיד הלכתי !

היו זמנים, כן ידידי,
בהם טרפתי עד בלי די.
וכשגבר בי הספק זעקתי בגרון חונק.
אבל גם אז, בדרכי שלי, תמיד הלכתי !
אהבתי סתם לצחוק, היו ימים שגם בכיתי.
ועכשיו, כשהכל נגמר אני יודע, שרק זכיתי.

עשיתי דרך ארוכה, בה גם נפלתי ושוב קמתי
אבל, בדרכי שלי, תמיד הלכתי!
כי מה יש לו, לבן אדם, רק את עצמו,
וזה לא סתם לומר את מה שבליבו
גם אם כולם תמיד נגדו.
לכן, אני, בדרכי שלי, תמיד הלכתי!

כן, בדרכי שלי, תמיד הלכתי.

כתב יהודה גולני

כמה מילות הקדמה: בראשית האזכרה הושמע השיר "בדרכי שלי" בהקלטה של אריק לביא (מילים: פול אנקה, לחן: קלוד פרנסואה ז'ק רבו. לא כתוב מי תרגם לעברית...). אצל אריק לביא – כל מילה מובנת וברורה. גם המבטא והקול הזכיר צליל צרפתי-משהו ודבר זה תפס אותי בגרוני וחנק אותי בדמעות עד-כדי-כך שלא יכולתי לקרוא את שכתבתי...
לזכרו של דוד סיטבון דוד, שנה עברה ואתה נח כאן, במקום מנוחתך האחרונה. בחור מוכשר, צנוע, נעים-הליכות, מחוספס כלפי חוץ ורך באישיותך. לבוש ברשלנות מכוונת וישר בדיבורך. איש-חברה במובן מסוים ואינדיבדואליסט במובנים רבים. מסוג האנשים שמחייכים לכולם ונותנים-יד לעזור מבלי לצפות לתמורה. דמותך, צליל קולך, חיתוך-דיבורך והתייחסותך לאשר קורה סביב - מלווה אותי מדי-פעם וגם כל פעם שאני עובר ליד קברך.
התנתקת ממשפחתך הענפה והמבוססת, אבל חיפשת חום ואהבה בחברה בה בחרת לחיות. לא ייחסת ערך לדברים חומריים. לפי הבנתי – אפילו ברחת מפני הביטחון שבצבירת נכסים. חיית את הרגע ומיצית אותו ככל שיכולת. חבל !!! היית בזבזן בדבר החשוב להמשך החיים: בבריאות! כשרונך ברזי המחשוב והקלות בה הבנת את "השכל של המכונה" אפשרו לך לעזור לי ולכל מי שנזקקו לפתרון מהיר בכל שעה משעות היממה.
זכורה לי פגישתי הראשונה איתך. היה זה בלילה, לאחר שיחת-קבוץ. חגי ואני הלכנו על המדרכה. הממטרות השקו את המדשאה ליד הבית שלנו - ופתאום ראינו מישהו שוכב על הדשא וראשו אל תוך המים שמתיזה ממטרה. מוזר ובלתי מובן! ניסינו לברר מי אתה ומה קרה לך, אבל אפשר היה להבין רק שאתה שכור. מדיבורך הבלתי מובן לנו בשפה הצרפתית ומעט מילים בעברית – הבנו שאתה קשור ליוסי סיון ולאליושה וכל שאתה רוצה כעת זה להמשיך ולהישאר כדי להתרענן, כדי להתעורר ולהרגיש יותר טוב.
כל-כך הרבה שנים עברו מאז והאלכוהול היה כמים אצלך. וכך גם בימיך האחרונים היית נמשך אל ההרס-העצמי ואל האובדן... כשהתדרדר מצבך הבריאותי ומגבלותיך הגופניות היו ידועות לך ולאחרים, הסכמת לעבוד אתי שעתיים בכל יום בגינון במתחם-הקליטה ובבית-הקברות, משכנך העכשווי. כאן אני פוגש אותך כמעט מדי יום. בכל מאודך רצית להתעלות על מגבלותיך הגופניות ולהספיק עוד ועוד מן המטלות של גיזום, חירמוש-מכני, השקיה, ריסוס והכי רצית להוכיח שגם בחפירה במקוש ובמעדר כוחך רב לך. גם כאן לא נחת ולא הסכמת להכיר במגבלות הגופניות שמצבך דרש. בתקופה האחרונה לחייך – כאשר הסוף היה כמעט ברור, הסתובבת וחיפשת ניחומים ומפלט בשתייה תוך התעלמות וקריאת-תיגר על הצפוי. הו, כמה חבל!!! נוח על משכבך זה האחרון ואמשיך לשמור את דמותך בלבי.

בידידות, יהודה

כל השבוע ניסיתי לכתוב משהו לזכרו של דוד, ושום דבר לא יצא. אתמול בערב הבנתי. הבנתי שאולי לא הצלחתי לכתוב, כי אין סיפור לספר. כי תולדות חייו של דוד, כפי שאני הכרתי אותם, אינם מתגבשים לכלל סיפור שיש בו רצף והיגיון וסדר מובן.
ובכל זאת – למיטב זכרוני, הכרנו כשדוד הגיע לקיבוץ בהיותו כבן 18, ואני הייתי בת 16. אני לא זוכרת איך נוצר הקשר בינינו. אני זוכרת את דוד גר במגורי החיילים והצעירים מתחת לגן נרקיס, פחות או יותר היכן שנמצא ביתי היום.
אני זוכרת את גיוסו, את סיום מסע הכומתה שלו, אליו נסעתי עם ערגה ואליושה. ואחר כך, שנים בהן דוד נמצא ונוסע, חוזר ונוסע וחוזר חלילה. בשלב כלשהו ויתרתי על הניסיון להבין בדיוק היכן הוא נמצא ומה בדיוק הוא עושה. כשהיה כאן – היה; וכשנסע – קיוויתי שהוא נמצא בטוב.
בשנים האחרונות, כשהתגלתה בעיית השתייה, הכרתי צדדים חדשים (בשבילי) בדוד – דוד משקר, גונב, מסתיר. היה לא קל לפגוש אותו כך. ועדיין בקסמו המיוחד, רוב האנשים שאהבו אותו – המשיכו לאהוב אותו, התגייסו לעזרתו, דאגו לו וטיפלו בו. הייתי שותפה זוטרה, ביחד עם אבי ואחותי, לניסיונות להביא את דוד לגמילה מהתמכרותו.
לא זוכרת כמה פעמים לקחנו אותו לאשפוזיות, לבדיקות. נסענו לבקר אותו, שלחנו מכתבי עידוד והבאנו חבילות עם צ'ופרים, בתקווה שהפעם זה יצליח. באחד מביקוריי אצלו, כשהיה מאושפז, שאלתי לו: "תגיד עכשיו את האמת, מתי התחלת לשתות?", דוד אמר: "בצבא כבר שתיתי". הבנתי שהמצב קשה משרציתי לחשוב לפני כן. כמי שעבדה עם מכורים ידעתי שדוד מנסה בכל כוחו לרפא איזה כאב ענקי בתוכו, שאיננו יודעים מה מקורו, ושהוא "בוחר" באחד האמצעים ההרסניים ביותר. אבל הוא לא באמת בחר. המחלה הייתה חזקה ממנו, ולבסוף גם ניצחה.
אני מודה שבסוף קצת התנתקתי. הרגשתי שאני לא יכולה לשאת את המחשבה שאלה יהיו זיכרונותיי מדוד – כל כך חולה, פיזית ונפשית. כחודש וחצי לאחר מותו חל תאריך הולדתו. הוא היה צריך להיות בן 50. אמרתי לאימא שלי: יש משהו שמסתדר לי בזה שדוד לא יחגוג 50, כי בעיניי הוא נשאר נצחי. וככה אני זוכרת אותו: חתיך, ספורטאי, צעיר, מתבדח, טוב לב, חבר מסור בעל רצון אין-סופי לעזור ולתת מעצמו. אני מתגעגעת אל דוד עובר במדרכות הקיבוץ, מחליף איתי נשיקה, מספר בדיחה, אומר משהו נחמד על הבנות שלי. אני מתנחמת בכך שתם סיבלו.

איילת פאר