סמדר נדן טוכמן PDF הדפסה דוא

נולדה ב- 19.5.1971

נפטרה ב- 28.11.2012

הייתה נשואה לאורון טוכמן

אימם של אסי ומור

דברים על הקבר
סמדר, סמודי, נולדה בשנת 1971, בקיבוץ חפצי-בה, בת לרותי ואיציק נדן, אחות לניצן וטלי.
התחנכה בפעוטון "במבי" בגן "תומר" ועד כיתה ו' בכיתת "כרכום" למדה בתיכון בעין-חרוד ועברה למוסד החינוכי "גלבוע" בבית-אלפא. אסון הילדים בשנת 1989 תפס אותה במעבר למוסד, והשפיע עליה מאוד. בצבא שירתה כמדריכת נוער בגדנ"ע. עם שחרורה יצאה ללימודי אמנות ב"אוהל שרה" (היום מכללת עמק יזרעאל). נסעה לאנגליה , עברה קורס דיילות, שירתה כדיילת באל-על, שם פגשה את אורון.

השניים נישאו במושב בצרה, ונולדה בתם הבכורה, אסי. באותה תקופה התגלתה אצלה המחלה בפעם הראשונה. היא עברה טיפולים קשים וכואבים במשך חצי שנה והתגברה. המשיכה בחייה, תמיד עם חיוך על הפנים ואין סוף אופטימיות. סמודי ואורון הקימו את ביתם בבית-אלפא, פה נולד בנה הצעיר- מור. סמודי אהבה מאוד אמנות הקימה את הסטודיו שלה, בו עבדה ויצרה. ואז חזרה המחלה, והפעם בצורה אגרסיבית. לאורך כל תקופת ההתמודדות עם המחלה הייתה אופטימית, שידרה כוח לסובבים אותה, חיזקה את כולם, והמשיכה את חייה כמעט כרגיל. עסקה בתרבות, אמנות, חינוך, אהבת טבע, טיולים, הרפתקאות, והתחברה מאוד לתחום הרוחני. למדה ב"ימימה" ואף החלה ללמד את השיטה. אהבה מאוד לשיר ולהופיע על במות, ובכל הזדמנות עשתה זאת בשמחה, אהבה וחיוך ענק.

סמודי האהובה מאוד, אספה סביבה חברים מכל שכבות הגיל, חברים לשירה, ליצירה, לרוחניות, בני הכיתה. אהבה מאוד את שתי הקהילות בהן חיה – בית-אלפא וחפצי-בה, ועשתה הכל כדי לחבר ביניהן. היום אנו מלווים אותך – בת, אישה, אימא, חברה אהובה- בדרכך האחרונה, חברי שני הקיבוצים ששאפת לאחד באהבתך, מכרייך, מוקירייך ואוהבייך. יהי זכרך ברוך.

כתבה רלי גלזר

סמוד אהובה שלי,
פסיפס של מראות, של זיכרונות מתוך תקופות חיים שונות, ואיכשהו בתוך כל זה, התמונה שיש לי היא זו שאת שוכבת במיטה בבית חולים ואת אומרת לי: "איזה חרא- הא?!" בחרתי שיר שהכי אהבנו ואפילו הספקנו לשיר אותו בשבוע החולף:
תחנה של זמן למילים של אסתר שמיר.

ויש שמחה ויש כאב
הכל הכל זה רק עכשיו ורק בינתיים
את מחפשת מה שרואים רק עם הלב.

ובעצים ליד ביתך נושבת רוח
את מחכה שהיא תקרא ממש בשמך
כי את רוצה לעוף יותר מרוח אבל אני,
אני דואגת בשבילך.

כי העולם הוא רק תחנה של זמן
את מחפשת סודותיו בכל פינה
ומתפללת שתגלי אותם
רק שיהיה מי שישמע
רק שיהיה מי שישמע.

את מסתכלת על האופק בעיניים
ומרגישה שיש אי שם דבר אחר
את מנסה לתפוס לך נצח בידיים
אבל הזמן שלך חולף ועובר.

כי העולם הוא רק תחנה של זמן...

עד יומך האחרון, סמודי, קיווית כל כך למזור, לתרופה אחרת, למישהו או משהו שיכולים לרפא במישור ה"משלים", כפי שכתבת במחברת שלך. כל כך האמנת שכן ניתן לעשות משהו, ולא להיכנע סתם למוות בתהליך הליניארי הקבוע והידוע אותו עוברים כל החולים האחרים. .....יש כל כך מעט מילים שאני יכולה למצוא ברגעים אלה. שום דבר לא יוכל לתאר ולהמחיש עד כמה משמעותית היית בחיי ובחיי הסובבים אותך. בבית חולים חשתי כעס ושבר גדול על אלוהים, אבל אתמול כשנישקתי אותך בפעם האחרונה, מצאתי את עצמי מודה לו על שזיכה אותנו בך. נוחי בשלום על משכבך יפה שלי, והמשיכי להפיץ את אורך העצום גם מלמעלה. אוהבת אותך,

אחותך.

 

סמוד!!!
רצינו להגיד לך תודה!!! תודה על האופטימיות תודה על השיעור שקיבלתי ממך. תודה על הרצון והבחירה שלך בחיים. כל כולך היית בחיים, ביצירה, בשירה,, בשמחה. הכעס והעצב והמלחמות לא היו בסדר יומך. ואת סמדר בסך הכל רצית להמשיך לשיר. כל כולך היית בשביל כולם. משפחה בראש וחברים בלב. דיברנו רבות בשבועיים האחרונים, ישבנו ליד מיטתך וכולנו ידענו שזה הזמן להיפרד. עכשיו הכל נגמר , את כבר לא סובלת! השארת לכולנו בור בלב, אבל בזכותך למדנו לבחור בחיים וכך יהיה. סעי לך בשמים בעולם שכולו טוב, עשי לך חיים. והפעם אנחנו נטפל בכל, באורון ובילדים. אין פרידות יקירתנו, יש מעברים! במעברך לעולם הבא, אל תפסיקי להיות אופטימית, רק תהיי מי שהיית לנו. ברשותך סמדר, אני מודה גם בשמך למשפחה ולחברים, לבית-אלפא וחפצי-בה על התמיכה, החיזוקים והעזרה לאורך השנים. הכוח שנתם לנו ולסמדר העצים את כולנו.

שלום אהובתנו,

אבא, אימא טלי וניצן.