בלה כהן PDF הדפסה דוא

נולדה ב-15.7.1911

נפטרה ב- 30.12.2010

בת ליצחק ושייבע קנטור

הייתה נשואה למשה כהן

אימם של נעמי (פז) איציק ואלישע

כתבה נעמי:
אימא שלי, אימא של איציק, אימא של אלישע, סבתא לנכדים ולנינים. תם פרק, נסגר מעגל חיים, מעגל של יצירה, אהבה,עבודה, שמחה, כאב, משפחה וילדים. הכל נדחס ב-99 שנים. נפלה בחלקנו זכות גדולה להיות שלך. להיות עימך שנים רבות וללוות אותך לזקנה. האופי הטוב והמיטיב שלך, חכמת החיים, מלוא התבונה, ההתחשבות בזולת, הצניעות, כוח הסבל והשקט, היו לך לעזר בערוב ימייך, והקלו עלינו עד מאוד – הוי הוי האם נדע גם אנו כך להיות? בשקט כפי שאת סגרת את עינייך . עוד משפט אחד מוכר "אל תיקחי הכל ללב, לא להיעצב" אבל כבר לא יכולת יותר.
אימא נולדה בצ'נסטכוב ב-1911 למשפחת קנטור. הייתה בת רביעית במשפחה, ואחריה נולדו עוד שני אחים. ברחובות העיר השתוללו מגיפות לרוב, תינוקות נפטרו, נערים מתו מטיפוס, אך גאוות המשפחה הייתה, שכל בני המשפחה שרדו את המגפות. יצחק האב היה מנהל חשבונות בטחנת קמח מחוץ לעיר, ושם גרה גם המשפחה. האם שייבע הייתה תופרת. היו תקופות שעל כר הדשא הסמוך לביתם התגודדו כיתות שלמות מבית הספר בו למדו הילדים, עד אשר התבשרה המשפחה על פוגרום, ובחשכת הלילה ברחו מהמקום. הבית שאמה זכרה היטב את מראו בפנים ובחוץ, בר היה בתוך העיר האנטישמית, כל מדרכה היוותה סכנה. יידיש לדבר ברחוב – חס וחלילה! רק פולנית. שם במקום הלא שפוי מצאה אימא פינה חמה: קן השומר הצעיר. היו טיולים בקרפטים – זקופנה, שמחת נעורים, חברים וחברים לעלייה לארץ.
תחילת 1933, פרידה דומעת ובלתי נשכחת, שקיבלה משמעות קשה, כיוון שהפכה לפרידה נצחית, כל המשפחה, לבד מאחותה אסתר, נספתה. ואני לא שוכחת לומר לאימי: בחרת בחירה שהייתה קשה אבל ראויה ומשמעותה – הנה אנחנו לפנייך! בנמל יפו חיכה לאימא שלמה יפה והוביל אותה אל חבריה מקבוצת פלנטי לרחובות, ל"גבעת האהבה" אל אבא, וכאן מתחיל פרק החלוציות. זן נדיר, דור נפלא, צעירים ללא הורים, שנשענו על חברות ושמחת נעורים, ידעו עבודה קשה, תנאים רעים, מזון כזית וכמעט רק זית. נדרשו לכך הרבה תעצומות נפש.
קבוצת פלנטי עברו לרמת יוחנן, שם הקימו בית בשמחה גדולה. ב-1940 עברו כאיש אחד לבית אלפא, מעבר הידוע כ"טרנספר" בית אלפא הפכה לבית שאימא אהבה. כך – להלך על המדרכות, לפגוש חברים, לעבוד בתחושת אחריות, אם בחינוך ואם בתפירה – שיא השיאים של האהבה - לתפור לחברות את מחלצותיהם, והן גמלו לה בחיבה ובתודה. חברים רבים היו לה ואת כולם זכרה בשמות, בסיפורים וגם בצחוקים.
לפני עשרים שנה התאלמנה אימא, ונשארה לבד. הייתה לה סיסמה: "זקנה ובדידות אינן צוות ראוי" אבל משפחתה ונכדיה היו לה נחמה, ואנו החזרנו לה הרבה אהבה. נוחי בשלום אימא, ליד אבא, בין ידידיך הרבים. קשה לנו, כי אנו נפרדים מהיותנו שייכים, מילדותנו, מחיינו כאן, ונטענים ביתר שאת בזיכרונות, וזה לב העניין, ההורים נצחיים בליבותינו. ברצוני לומר תודה לכל המטפלים והמטפלות של הבית הסיעודי. תודה לבית אלפא , שמקיימת בית סיעודי, שנעים להיכנס בשעריו. באתי לכאן כל שבוע, בעודי מזמרת לי שיר קטן:
"בגן העדן של ילדות
הכל היה פורח.
הייתי חלק מהנוף
היום אני אורח”
נעמי


בלה
אני יושבת וחושבת מה לכתוב, ומשום מה המילים ממאנות לפרוץ, כמו יודעות שהן מסמלות בעצם את הסוף. ובאמת הסוף, שלו פיללת כל כך הרבה זמן, הגיע, וכמו צדיקה אמיתית נפרדת מאיתנו ולא במפתיע. בתקופה האחרונה סבלת לא מעט. כבר אי אפשר היה להוציאך, והיה קשה לראותך בסבלך. נראה היה שאת מחכה עוד קצת, להתחיל את שנת 2011 ולסגור מעגל.
בלה – היית לי כאם שנייה, חמות שהייתי מאחלת לכל אישה – כזו צנועה, רגישה, דואגת, אוהבת, תופרת, מבשלת,מטפלת בנכדים. ובעיקר יודעת מתי להתערב בכל מיני מצבים. מתי להישאר בצד, ולא לקחת חלק בעניינים. אף פעם לא היו לך תלונות, וניסית כמה שפחות להיות נטל על הבריות.
וגם בבית הסיעודי, בו בילית את העשור האחרון לחייך, היית עדינה, שקטה ואישיותך הקרינה על הסביבה. נוחי בשלום על משכבך. אזכרך כל יום. באהבה
ענבל 4.1.2011

כתבה זיוה
בלה יקרה
תמו שנותייך, חבקת כמעט מאה שנים של חלוציות, של קיבוץ המשנה אורחותיו, ואת הסתגלת וקיבלת. בנית משפחה, זכית לבנים ולבני בנים, המשפחה גדלה ומתרחבת.
ובשבילי, בלה, היית הבלה שלי – כשכנה, כתופרת, כאשת סוד בהריונותיי, כאשר את תופרת לי את שמלותיי באומנות ויודעת לייעץ. ובמשך הזמן הפכנו למשפחה ואנו לחותנות. את יודעת לתת יחס לכדים באצילות ועם המון אהבה. לא מתלוננת על מצבך, מקבלת. את תקופת שהותך בבית רב-גיל נשאת בשקט ובאיפוק רב. אף פעם לא שמעתי אותך מתלוננת, אך בשתיקותיך, ולעיתים ממילה קטנה שאמרת, אפשר היה להבין מה שעובר עליך. בלה – אהבתי אותך מאוד, תחסרי לי בנוף משפחתי והקיבוצי שלנו.
בלה – הסבתא של נכדי – יהי זכרך ברוך.
זיוה

סבתא שלנו –
הנה תמו ימיך ואנו עומדים כאן מלפניך.
עצובים וכואבים, אבל בעיקר מוקירים את הסבתא שהייתה לנו.
היית לנו מקור להשראה, אישה חזקה, דואגת, אהובה ואוהבת.
תמיד תמכת בנו ועזרת, וכעת אנו נפרדים ממך בדרכך האחרונה.
להתראות סבתא. יהי זכרך ברוך.
כתב סער