גינה דגן PDF הדפסה דוא

נולדה ב- 25.1.1929

נפטרה ב - 16.10.2012

הייתה נשואה לעמוס דגן

אמם של עומר, טל,

צפריר ונירית.

 דברים על הקבר

כתבה נירית:
אימא
אנחנו נפרדים ממך היום, אך עדיין לא באמת מבינים איך זה להיות בלעדייך. תמיד היית כאן בשבילנו, דואגת ואוהבת, לפעמים גם בלי מילים. ויותר לא תהיי, לא תצעדי בגב זקוף ובמרץ עם הכובע רחב השוליים שלך, שהבאת מסין. לא תחתכי סלט מירקות טריים על השיש במטבח. לא תתקשרי לשאול "מה נשמע" ולא תיקראי בשמחה "אוי יו יוי" בכל פעם שאנו מגיעים.
זה ועוד הרבה היינו רוצים לזכור, ולא את השבועות האחרונים בהם הלכת ודעכת, ובכל יום היה לנו פחות ופחות ממך. לא בכית ולא זעקת, רק נכנעת בשקט ובעצב ואנו קיווינו שאינך סובלת. עכשיו יהיה לך באמת שקט.
סוף כל סוף תפגשי את יקירייך מהם נפרדת עוד כשהיית ילדה – אימא, אבא ואחותך. וגם את אבא שלנו שהלך לפני כשלוש שנים. לאחר שחזרת מהמסע האחרון לפולין, הספקת לומר לי עד כמה התגעגעת אליו, ממש לפני שהמחלה לקחה ממך גם את הדיבור.
היי שלום, אימא, נזכור אותך תמיד.
אוהבים וכבר מתגעגעים – ילדייך עומר, טלי, צפי ונירית, ונכדייך: אדם, שקד, עטר, רומי, ליה, נועם וכליל.
נירית

כתבה רעיה:
גינה נולדה בפולין, בעיר ירוסלב שבגליציה, ב-25.1.1929, למשפחה בת ארבע נפשות – אימא, אבא, אחות, ומסביב דודים ודודות. משפחה חילונית שהתפרנסה בכבוד, עד שפרצה מלחמת העולם השנייה והגרמנים הגיעו לעיר.
יהודי העיר נצטוו לחצות את הנהר ולעבור מפולין לרוסיה, שם נקטעה ילדותה והחל מסע יסורים מכפר לכפר, מרכבת לרכבת, בחיפוש אחר מעט פרנסה, מזון וקורת-גג. האם נפטרה ראשונה, האחות חלתה, נלקחה לבית-חולים וגם אותה לא שבה לראות. גינה נותרה עם אבא, עד שגם הוא חלה, נלקח לבית-חולים - וגם אותו לא שבה לראות.
גינה נותרה לבדה, יתומה ואבודה בעולם אכזר, מתגלגלת מבית יתומים אחד לשני. מאין לקחה הילדה הקטנה את הכוח לשרוד ולהילחם על חייה? היא בעצמה אינה יודעת. בשנת 1942 נפוצה שמועה שפעילים מארץ-ישראל מחפשים ילדים יהודים בבתי יתומים ובמחנות הפליטים. הילדים שנמצאו, וגינה בתוכם, הוסעו לטהראן ונאספו למחנה פליטים גדול. בסופו של דבר, בדרך חתחתים, בפברואר 1943, הגיעו לארץ-ישראל, למחנה בעתלית.
קבוצת ילדים זו נקראת: "ילדי טהראן". גם פה בארץ התגלגלת לא מעט, עד שהגעת לבית-אלפא, ופה, עם חברייך, השתלבת לאט לאט בחיינו: בקבוצת "אלון", במוסד החינוכי ובצבא.
כאשר סיימת את השירות הצבאי חזרת הביתה, לקיבוץ, התחתנת עם עמוס והצטרפת למשפחתנו. אימא ניסתה לדובב אותך, לשמוע על עברך, אבל בשנים הראשונות לא אהבת לדבר על עברך, כאילו לא רצית לזכור את השנים שלפני...
השתדלת להשתלב בחיי הקיבוץ והמשפחה, עבדת במשך שנים בחדרי החולים ונתת מעצמך לנזקקים. בנית עם עמוס משפחה לתפארת. נסעתם עם הילדים לפרס, כאשר עמוס שימש מדריך חקלאי, ואת, משהתקרבת לטהראן, עלו בך זיכרונות מהימים בהם חיית במחנה הפליטים.במשך השנים התחלת להיפתח ולספר לנו על עברך.
החלו נובטים געגועים לימי ילדותך, לפני המלחמה, וביקשת לראות שוב את העיר בה גדלת. ב-1998 ערכה המשפחה מסע "שורשים" לירוסלב שבפולין, ואת נזכרת ברחובות, בחנות של אבא, בבית בו התגוררתם.
בעקבות כך התחלת לספר את סיפור חייך בפני תלמידים ובחוגים, ואף הוצאת, בעזרת מיכאל פאר, את החוברת "לבד", בה תיארת את שנות נדודייך. גינה, בנית לך חיים חדשים ויפים אחרי החורבן – בית, משפחה, ילדים, נכדים. נסעת ברחבי העולם, רכשת ידידים, פתחת את הלב. נסעת לחוגים, עסקת בקרמיקה, השתתפת בחוג מטעם "עמך" לניצולי שואה, בהדרכת ציפי טייכנר, שנתן לך המון, וגם שם רכשת לך מכרים וידידים. לאחרונה רצית שוב להגיע לעירך ירוסלב, לנסות למצוא מסמכים ותעודות, לראות שוב את הבית והרחובות, וגם את החלום הזה הגשמת. גינה יקרה, דרך ארוכה עשית בחייך, ועכשיו נוחי בשלום על משכבך.
יהי זכרך ברוך
רעיה

כתב עומר:
אימא יקרה, אנו נמצאים פה היום, מלווים אותך במסע האחרון שלך, המסע שהחל בפולין לפני כחודשיים. בשקט האופייני לך תכננת את מסע השורשים לפולין. מודעה קטנה וגורלית בעיתון הובילה אותנו לפגוש את רונית, ולרקום יחד מסע מרתק בפולין ובירוסלב, עיר הולדתך.
בקשת ממני להצטרף אלייך, אמרת שאינך יודעת אם תספיקי עוד... ולא הוספת מילה. רצית להשלים את התמונה, למצוא עוד פרטים החסרים לך על יום הולדתך, על משפחתך, על חייך וביתך בפולין. צעדת באון ובכל מקום בו ביקרנו היית קשובה ודרוכה לכל פרט. הסיפורים ריתקו אותך ומילאו אותך חיים. חיית את פולין ואת ירוסלב מחדש. ברגע השיא, בבית העיריה בירוסלב, התרגשנו יחד עד דמעות. קיבלת לידייך את תעודת הלידה שלך ואת תעודת הנישואין של הורייך.
הזיכרונות נעשו מוחשיים, היו לך שורשים, היו לך הורים וסבים, היה לך תאריך ומקום לידה. הבית בו נולדת וחיית הפך למציאות והזיכרונות ממנו היו אמיתיים, הכול בדיוק כפי שזכרת... מצאת את המסמכים המעידים על משפחת, עלייך.
כולנו חגגנו אתך – החברים למסע, המשפחה והחברים מבית ומחוץ... סגרת מעגל, בדיוק כמו שחלמת, כמו שחלמנו עבורך. לא היה לך קל במסע האחרון הזה, אבל ידעתי כמה הוא חשוב לך. התכוננת אליו ממש כמו למבצע צבאי, התרגשת מאוד ואני התרגשתי איתך ובעיקר הייתי גאה להיות קרוב אלייך ושותף למסעך.
משתם המסע המשכת לספר את הסיפור המופלא, תוך שאת הולכת ונחלשת, והגוף כבר אינו מצליח לשאת את המשא הכבד. חודשיים מתחילתו של המסע עצמת את עינייך, כי את מה שחיפשת, כבר מצאת.
אימא יקרה, אנחנו פה נמשיך לזכור ולספר עלייך ועל המסע לפולין, שנשזר בדרכך האחרונה.
אוהב אותך, עומר

כתבה ציפי טייכנר
גינה אהובה, לא ידעתי עד כמה עינייך היו כחולות, עד לאותו רגע בו עמדתי ליד מיטתך וסיפרת לי על ילדייך האהובים, על צפי, ששניכם הייתם מלוכדים בקשר שרק כאם והוא כבן, הרגשתם בו. כשעינייך נפערו ואני צללתי לתכלת העמוק שדיבר את החיים והמוות, סיפרתי לך על חברי קבוצת "עמך". מניתי אחד לאחד בשמו (אולי על-פי סדר ישיבתם) כשפסח היה הראשון - היה ביניכם קשר של שותפות גורל.
גינה'לה, אישה בלי גיל, נפרדנו ממך בקבוצת יום ג', שם התוודעתי לעוד גילוי והוא עבודת הקרמיקה, אותו חומר שבא מהאדמה, נספג, מתערבב ויוצר יש חדש. התפעלתי מהתמדתך מספר שנים כה רב, כאילו עיצבת את חייך ממקום בו תרגישי רווחה ומשמעות לחיים שאבדו בתקופת היותך ילדה בשואה. אין ספק שחותם השואה השאיר את רישומו בגופך ובנפשך: הוא זרע פצעים שלא ניתנים להחלמה מלאה, אלא לחלק שאיתו התמודדת, שאפת וקיווית. אני וחברי קבוצת "עמך" מאמינים שהמסע לפולין, שותפותך בקבוצה והגילויים שחווית, מהווים סגירת מעגל לחייך ולמשפחה שבנית.
אוהבים אותך נוחי בשלום
ציפי טייכנר

כתב הילל:
בימים אלה בהם שורותינו הולכות ומתמעטות, הרשו לי לחרוג קמעה ולהקדיש מספר מילים לאותה חבורה מיוחדת ומופלאה, "ילדי טהרן", שגינה הייתה מביניהם. אותה חבורת ילדים, שמהם קבוצה של יותר מ-20, הגיעו ונקלטו בינינו, ילדי בית-אלפא. במרוצת השנים והאירועים בעולם, בארצנו ובביתנו בית-אלפא, נוטים לדחוק ולמחוק אירוע בפני משנהו ולא רבים עוד זוכרים אפופיאה זו של "ילדי טהרן", שהייתה קרן אור באותם ימי אימים ומחשך בשנת 1942, לב-ליבן של המלחמה והשואה: הגעתם של כמה מאות ילדים אלו מניצולי גיהינום אירופה לארץ ואלינו. בימים אלו זה-אך התגלתה האמת הנוראה על הקורה באירופה ואנו, ילדי ב"א, קשה היה לנו לתפוס ולהאמין לסיפורים שנגולו וסופרו מפיהם.
הם התערבו בנו וחיו עימנו, למדנו מעט מהיידיש והפולנית שדיברו, קלטנו וקיבלנו אותם בכיתות, במשחקים ובספורט, בטיולים ובעבודה, וכדרך ילדים הבינונו איש את רעהו עוד לפני שדיברו עברית. המדריכים יהושע, בתיה וחיים סלע שימשו לנו לגשר, לפה ולאוזן ועשו ימים ולילות כדי להקל ולהיטיב עימם. עצמנו עין מלראותם מגניבים בכיסיהם לחם ואוכל בצאתם מהארוחות, ניסינו להתעלם מפחדיהם וסיוטיהם בלילות ומניסיונות הבריחה שלהם. הרכנו ראש לעצב שלהם ולגעגועיהם להורים שנעלמו לעד בדרכים. סיפורי רדיפות והרג, מסעות של שבועות ברכבות ללא אוכל ובתנאי זוועה, מלחמת קיום באורל, בסיביר, באוזבקיסטן ובקזחסטן, כינוסם לבתי יתומים והעברתם דרך הים הכספי לטהרן. ושם חיים במחנה פליטים, והמסע הקשה והנועז במדבריות ובים זרוע מוקשים עד שהגיעו ברכבות מסואץ לארץ.
בינינו הם חיו, גדלו והיו לשווים לנו. הם אומצו ע"י משפחות הקבוץ שכל ביתן היה חדר קיבוצי אחד, אך קיבלו אותם כבני בית. שנים ביחד במוסד החינוכי, באימוני ה"הגנה", בצבא ובמלחמות ישראל. איתנו נלחמו וגם היו מהם שנפלו.
חזרנו הביתה לבית-אלפא, והם השתלבו בחיי הקבוץ, בעבודה, בחברה והקימו משפחות. רבים מילדי טהרן מלוא כל הארץ היו לאישים ידועים בצבא, בחברה, בספרות, בהקמת המדינה – בכל! נפרדים אנו כאן ממך, גינה שהיית אחת מקבוצה כה-ייחודית וכה-משמעותית בחיינו. עד ימייך האחרונים עוד היית נחושה לחפש ולחקור את אשר קרה למשפחתך בשואה ואכן דווקא לאחרונה חזרת מרוצה מפולין עם מידע ועובדות שהיו כה חשובות עבורך.
נקשרת והשתלבת היטב בחיים שלנו, חבריך, ובחיי ב"א. קשה ועצובה הפרידה ממך. זכית להקים ולבנות בית ומשפחה וכעת את מוצאת מנוחה אחרונה בינינו באדמת ב"א.
הילל
כתב מיכאל:

היו לי הזכות והכבוד להיות הראשון ששמע מגינה את סיפור חייה המדהים במלואו, אותו כתבתי מפיה לקראת פרסומו בציבור והקראתו בעצרת הציבורית. כעבור שנים, אני מניח שבעקבות השתתפותה בקבוצת "עמך", ביקשה להוציא את סיפורה בצורת חוברת, לה נתנו את השם "לבד", שכל-כך שיקף את אורח חייה ומצבה.
לאחרונה, כאשר חזרה מהמסע בפולין, נרגשת מאוד מכל מה שעבר עליה שם, שאלה אותי אם אהיה מוכן לשמוע ממנה גם את המשך הסיפור, לפרסם גם אותו ולסגור מעגל. הסכמתי ברצון, אך לא מיהרתי – מי ידע שימיה ספורים - ועל כך אני כמובן מצר כעת. בעזרת עומר, שהתלווה אליה במסע, אנו משחזרים כעת את פרטי המסע ונמצא דרך לפרסמו, כך שכל חבריה ומוקיריה יוכלו לקרוא גם את פרק הסיום של חייה.
מיכאל