אפרים וינטראוב PDF הדפסה דוא
 

נולד ב- 1934

נפטר ב -3.10.2012

בן לאברהם ופרומה

היה נשוי לקירה (דודק)

אב לעופר, צופית (הרבסט)

רחל (ידן) ויעל

כתב מייקל עופר

פישלה, זה היה כל כך מהר וטוב שזה נגמר. סוציאליסט, זה לא היה סוציאליזם, הדרך בה קירה ואתה נחטפתם מהעולם. כילדים בני 11 או 12 העלו אתכם מהמחנות בגרמניה ושלחו אתכם ע"פ מכסה מסוימת למוסד, פנימייה ובית ספר של השומר הצעיר.
הקיבוצים, באותן שנים, הייתה המערכת המוכנה ביותר לקליטת נוער עולה או ילדים פליטי שואה. ילדים קטנים בלי אבא ואימא אורגנו כקבוצה במוסד. אני חושב כיתה ו' או שווה ערך לכיתה ו'. זה היה "כור היתוך". צריך היה לבולל אתכם בחברה של בני קיבוץ שחיים ביחד במערכת החינוך המשותף מיום לידתם.
העבר האישי שלכם לא היה כל כך חשוב, מה שכל אחד ממכם עבר באופן אישי לא היה נושא להתעמק בו, זה נשאר לעצרות זיכרון ליום השואה כאשר הייתם כבר סבים. חשוב היה להכין אתכם לחיי קיבוץ, להגשמה בקיבוץ להיות כמו כולם. ילדים שהובאו למוסדות דתיים חבשו כיפה ולמדו להאמין בבורא עולם, ילדים שהובאו למוסדות חינוכיים, למדו להאמין בבורא "עולם חדש".
"סטלין שחרר את פולין" "לא!!!" אמר אחד מימכם "הוא כבש את פולין". עד סוף ימיך לא האמנת בסיסמאות שניסו להזריק לך. נשארת עצמאי בדעותיך. אני זוכר את אבא שלך שבא לבקר אותך מטבריה, יהודי עם זקנקן קטן עם כיפה, יהודי דתי. זה כנראה היה הבית שלך.
כאשר נראה היה שהשתלבתם בסביבה הקיבוצית, פרקו את הקבוצה המיוחדת שלכם "שחר" ושלבו כל אחד בנפרד בהתאם לגילו ואולי יכולותיו בכיתה המתאימה. הכיתה במוסד הייתה קבוצה. אתה צורפת עם אחרים לקבוצת דרור.
היית תלמיד טוב, דוקטור, אני זוכר שכחבר "ועדת קבוצה" - עשית לנו התעמלות בוקר, לקחת קשה מאוד כאשר לא התייצבנו בזמן או צחקנו במהלך התרגילים. כאשר בני קבוצת דרור הלכו לצבא, התגייסו כל בעלי הכושר הקרבי לצנחנים, אני לא הייתי שם כי לי לא היה כושר קרבי אבל אתה כמו האחרים היית צנחן.
חזרנו לקיבוץ כבחור רציני שאסור לבזבז אותך על עבודת השדה נשלחת ללימודים, למדת מדעי הטבע באורנים והצטרפת לצוות ההוראה במוסד. הייתי אחראי לכל המעבדות, הלכת תמיד עם צרור מפתחות גדול, עסקת בכימיה ביולוגיה והתרוצצת בין המעבדות. בסיום עבודתך במוסד עברת לציפוי ושם המשכת את עבודתך כחוקר המעבדה.
התחתנת עם קירה שהייתה ילדת גולה כמוך הקמתם משפחה חמה ואוהבת. שניכם דעתנים, לשניכם יש מה לומר על הרבה דברים. יש לך מה לומר על הציפוי על חומרים שצריך לצפות ועל מה חבל לבזבז כסף.
אני רואה אותך עומד על שבילי הקיבוץ ומרצה את דבריך, תמיד עם חיוך דק, צדדי מעט, ועם עומק של הבנת הדברים. אני רואה את שניכם פותחים שולחן על הדשא, למשפחה הרחבה שבאה לחגוג אתכם, כולם שם הילדים הנכדים הדודים, אתה מנהל את הכיסאות וקירה את הסירים.
בשנים האחרונות עבדת במטבח והתעקשת להמשיך גם לאחר שהגעת לגיל הפרישה. היית מקבל אותנו בארוחת צהרים בחדר האוכל בחיוך לבבי ומעיר איזו הערה צינית על הסוציאליזם המשחרר. אפרים היית אדם צנוע, לא עשית רע לאיש, לא התחשבנת, עצרת הכול בגופך הצנום.
קשה היה להרגיז אותך אך כאשר התרגזת זה היה במקום כול הפעמים שלא כעסת. הייתם שכנים טובים, אתה וקירה, גרנו באותו בניין שלושים ארבעים שנה, קירה מטפחת את הגינה מביאה כל פעם שתילים חדשים, אפרים עוקב מעשב ומשקה.
בשנים האחרונות לאחר הפרישה מהעבודה, היית יוצא מהחדר עם שחר, לוגם את הקפה השחור ומשקיף על הסביבה. טיילת הרבה, סיפרת לי שהיית הולך ברגל לבית שאן לפגוש חברים. פישלה היקר, אפרים, היית חלק בלתי נפרד מאיתנו. עכשיו הלכת, חזרת לקירה, סבלת מאוד בזמן האחרון, עכשיו השתחררת.
נוח בשלום, אנחנו נזכור אותך תמיד.
מייקל עופר