ירון גלעד PDF הדפסה דוא

נולד ב – 13.10.1965

נפטר ב – 30.3.2003

בן לרותי וגבי

אח למיכל, גלית ותמר

נכד לברכה ויהושע

בעל לטלי

אבא לענבר, נועם ונטע

 

דברים שנאמרו בערב הזיכרון שנערך בקיבוץ לציון 10 שנים למותו ירון

נולד באוקטובר 1965 בבית חולים עפולה, בן בכור לגבי ורותי גלעד. הוא היה התינוק. הגדול ביותר שנולד בבית אלפא והחזיק בתואר במשך שנים רבות. כל הנוכחים פה הכירו את ירון בילדותו, וכאן נספר על קורותיו בשנים שאחרי המוסד.
אחרי המוסד ירון הלך ללמוד לימודי מזרח תיכון וערבית בגבעת חביבה. כמו גם בלימודי הבגרויות במוסד, גם כאן צלח ירון את הלימודים, בממוצע עשיריות מרשים, ללא שנצפה לחוץ או מתאמץ במיוחד. כהמשך ישיר ללימודיו, התגייס ירון לחיל המודיעין ושירת בבסיס גלילות. לאחר מספר חודשים יצא לקורס קציני מודיעין וחזר כקצין ליחידה. הוא היה מפקד קורס אהוב וקשוב. בצבא רכש חברים רבים וטובים שליוו אותו שנים רבות אחר כך.
בתקופת שירותו הצליח לשלב גם הדרכת גרעין בקיבוץ, לצידה של רונית טמיר, תפקיד שאהב וראה בו שליחות.
אחרי השחרור ניגש למבחן הפסיכומטרי, שוב בלי הרבה התרגשות ובשקט, וקיבל ציון מצוין. באותה עת היה מאוד מאוד קשה להתקבל ללימודי משפטים, וקל היה יותר להתקבל לרפואה. ירון נרשם למשפטים ובחר ברפואה כאופציה שנייה, על כל צרה שלא תבוא, למרות שלא יכול היה לראות דם. לשמחתו הוא התקבל למשפטים. הוא החל לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, יחד עם כמה חברים טובים שרכש בצבא.
באותם ימים נהוג היה לעבוד בקיבוץ שנה לפני הלימודים. ירון עמד בפני התלבטות לא פשוטה. בסופו של דבר החליט ירון שלא יוכל לוותר על המקום היקר בפקולטה ומשלא נמצא פתרון לבעיה החליט, בכאב, לעזוב את הקיבוץ ולממן לימודיו בעצמו.
ירון אהב את ירושלים אהבה גדולה. עם השנים, למד והכיר כל פינה ומסעדה בעיר. בתקופה זו רכש עוד ועוד חברים וחברות, שנוספו למעגל החברים שהיטיב טיפח כל שנותיו. במהלך לימודיו עבד ירון בשלל עבודות סטודנטיאליות: שומר בבית מלון בחגים ובלילות, מורה בקורסי הכנה של פסיכומטרי, מדריך במוסד סגור לנערות, ספרן במשרד עורכי דין גדול ואף שימש כתב משפטי בעיתון "ירושלים". כל זה לא הפריע לו להיות בנבחרת השח של האוניברסיטה (על קריירת השח שלו הוא אהב לומר שלמעשה הוא היה ספורטאי מצטיין באוניברסיטה), לרכז את מערכת כתב העת של הפקולטה ולסיים חלק מהשנים בהצטיינות.
בסיום לימודיו התקבל לסטאז' בשני מקומות נחשקים – הפרקליטות, ומשרד יגאל ארנון. בשני המקומות הוא עשה חיל, ויכול היה להמשיך לעבוד גם לאחר שהוסמך, אך בחר, במפתיע ושלא כמצופה, להקים משרד עצמאי עם שני חברים לספסל הלימודים, צעד נועז ויש שיגידו מטופש. כל זאת לא מנע מבעדו לבחור דווקא בדרך זו ולהיות שלם עם שבחר.
באותה עת הקימה המדינה את הסנגוריה הציבורית, וירון היה אחד מעורכי הדין הראשונים בה. למעשה, מכאן והילך, זו הייתה עבודתו העיקרית בכל שנותיו כעורך דין. בערב שנערך לזכרו בבית לשכת עורכי הדין בירושלים, ספד לו הסניגור המחוזי של מח' ירושלים והיטיב, במילותיו הבאות, לתמצת את ייחודו המקצועי והאישי של ירון: "הבחירה בסנגוריה, ובמיוחד בסנגוריה הציבורית ששכרה לא תמיד בצידה כעיסוק, אינה בחירה קלה. היא מפגישה אותנו מידי יום עם הצדדים הפחות נעימים של החיים, מציבה אותנו לעיתים קרובות בעמדה לא נוחה מבחינה חברתית. אבל מאידך היא מספקת לנו אתגרים מרתקים ומאפשרת לנו לעזור לזולת, לתמוך ולעיתים אף להציל נפשות, במיוחד כאלה של נערים ונערות, בראשית דרכם, שירון כה היטיב והרבה לייצג. ירון צלל לתוך המלאכה הזאת מרצונו ומבחירתו ובכל ליבו. היא אפשרה לו לבטא את מגוון כישוריו האינטלקטואליים, המילוליים והרגשיים.
הוא לעולם לא אמר נואש, גם לנוכח הלקוח הבעייתי ביותר והתיק המורכב ביותר. לעולם לא מצאתי אותו אובד עצות, גם במצבים קשים. תמיד הייתה בפיו הערה הומוריסטית, לפעמים סרקסטית, תמיד ראה או ניסה לראות את ההיבט האופטימי בכל דבר, למרות שמעולם לא ניסה לטייח את הקשיים והמכשולים". ירון היה אהוב על לקוחותיו. פעם בא לבית מעצר והעציר שייצג הציג אותו בפני שאר העצורים בגאווה. לקוח אחר הזמין אותו לחתונה. הרבה מלקוחותיו היו בני נוער. יחסו אליהם היה אבהי.
הוא היה אהוב גם על השופטים ובאופן מאוד חריג – גם על הפרקליטים המייצגים את המדינה. פרקליט המדינה דאז, משה לדור, סיפר בהספד שנשא בערב לזכרו, שירון היה חריג בכך שהיה ביחסים מצוינים הן עם הסנגורים והן עם הפרקליטים, העומדים בצידו הנגדי של המתרס. ירון שאף להיות שופט ופעל לקידום מטרה זו. "אין ספק שאילו זכה הוא וזכינו אנחנו לכך, הוא היה שופט מעולה, כזה שיודע לשלב בין חוכמת הלב לתבונת השכל", אמר עליו סניגור המחוז.
בשנת 92' הכיר ירון את טלי דרך חברו איל טרייבר, שהיה שותפה לדירה. ההיכרות הובילה לחתונה, שנערכה בבית אלפא. הם החליטו לעבור לישוב הקהילתי הישן חדש – שריגים ונמנו עם חלוצי ההרחבה.
ירון, כהרגלו, נטל חלק בכל עניין ובעיה שליוו את תושבי המקום עם הקמתו. עד מהרה הפך לנציג הישוב במועצה המקומית. חברותו במועצה הטיבה עם הישוב, וחבריו זוכרים לו חסד רב על הישגים שהשיג לישוב ותושביו. בלילה סוער ומושלג, ב- 6.1.2002  ירון חזר ממשרדו בירושלים לביתו בשריגים. נהג מונית שנהג בפראות סטה מהמסלול ופגע בירון. ירון נפצע קשה, עבר מספר ניתוחים ותקופה ממשוכת של אשפוז ושיקום בבית חולים הדסה.
באותה תקופה נגלתה לעיננו תופעה מדהימה – התגייסות חבריו הרבים, מהישוב ומעולם המשפט, שנועדה להקל ולעזור לירון ולמשפחה בכל מה שנחוץ. ירון מיהר לשוב לעבוד, למרות שסבל מכאבים עזים והתקשה לראות, והסתובב במסדרונות בתי המשפט ובתי המעצר כשהוא נעזר בקביים. גם בתקופה זו לא ויתר ירון על תענוגות החיים, והמשיך לטייל בעולם – עם טלי לברצלונה ועם גלית ותמר לפריז, פחות מחודש לפני מותו.ירון נפטר בצהריי יום א' ה -  30.3.2003. הוא שב מביקור לקוח בבית מעצר בבית שמש ורצה להעביר את הזמן הקצר שנותר לו לפני ישיבה של ועד היישוב במשחק במחשב. לפתע צנח ומת והוא בן 37 וחצי שנים במותו. ירון הותיר אחריו אישה, טלי, ושלושה ילדים קטנים – ענבר בת 8.5, נועם בן 7 ונטע הקטנה בת שנה וחצי. טלי והילדים ממשיכים להתגורר בשריגים עד היום, מתמודדים בגבורה עם האובדן. הוא הותיר אימא ואבא שבורים, ואותנו האחיות מיכל, גלית ותמר, ועופר, המומים ולא מוצאים מנוח.
יהיה זכרו ברוך.

דברים שנאמרו על הקבר

קוקי חמוד שלי, קוקון יקר של כולנו – רוצה להגיד לך המון דברים, ואתה לא שומע. כמוך, גם אני יודעת שלדבר לאבן, ולו גם כל-כך מיוחדת – זה סתם. זוכרת שפעם, ביום השנה של רפי, שתלת ליד קיברו פיקוס, ואני אמרתי שאולי צריך גם להגיד משהו. ואתה, שכל-כך אהבת אותו, כאילו צחקת עליי, וענית: "הוא ממילא לא שומע, העיקר מה שאנחנו חושבים עליו". ובאמת, 30 שנה הקפדת לבוא ביום הזיכרון שלנו, ולהיות עם ההורים, הסבאים. ואם אני מזכירה סבאים – לאיזה אהבה, דאגה ומסירות זכו ממך. נכון, היית רחוק וטרוד בשנים האחרונות, אך תמיד הם היו מעל הכל. אתה יודע כמה הם אוהבים אותך וכמה אתה חסר לנו היום?
הנה תמונה, בטכס ההסמכה ללשכת עורכי הדין. אתה מחובק איתם, איתי, עם טלי – כולם מאושרים ומחוייכים... נולדת במשקל אדיר, נדיר, וכמובן שהלידה לא הייתה קלה. תמיד צחקנו שכבר אז עשית צרות. אבל זה באמת היה צחוק. מהרגע הראשון היית כזה מתוק, אהבת חיי. תמיד חשבתי שאין ולא יהיה מקסים כמוך. אני בטוחה שידעת תמיד, גם כשנהפכת לקוקון גדול, באיזה ים של אהבה ודאגה אתה מוקף פה אצלנו.
היית ילד טוב כזה, מה שנקרא "ילד טוב ירושלים", ולי עשית חיים קלים. הנה תמונה. אתה יושב על שופל צעצוע, פורק, מעמיס – וכך יכלו לעבור להן שעות, שאנחנו מתבוננים בך, מדברים ונהנים מהאוצר שלנו.
גיל הגן – אתה מעיף טיסן בשדה, בונה ממלכות בלגו, שלא מפרקים שבועות, דמקה, דומינו, רמי, פזלים, שחמט ושבץ-נא – משחקים שליוו אותך בעצם עד יומך האחרון. בעיקר זכורות לי תחרויות ואליפויות בשח – בתנועה, בעמק, בצבא ובאוניברסיטה. תמיד ידענו שזה לא רק השח, אלא גם ההווי והחברים הטובים שרכשת לך משם.
עוד תמונה שאתה קטן. אנחנו מטיילים על הגלבוע, למשק החי, לבריכה בקיץ. וסיום – אצל הסבאים. מסלולים די קבועים ואהובים עליך. ואח"כ מצטרפת למשפחה מיכל, אחותך. בגיל 6 אתה עובר עם כולנו לשנתיים לירושלים ומתחיל כיתה א'. קשה לשנות מקום, אוירה וחברה – אף פעם לא התלוננת. תמיד מסתגל. מהימים האלו זכור לי בעיקר איך היית מטפל יפה במיכל הקטנה, אוסף אותה בגן ומחכה בבית עד שאני אחזור מהסמינר. היית כ"כ קטן אבל אחראי וכבר אז סמכנו עליך. קראת המון, ושהגיעה הספרייה הניידת, שעטנו לעברה ולקחנו ספרים ע"ש כל בני המשפחה – שיהיה הרבה, עד הפעם הבאה. וזכורה לי מורתך שולמית, שכבר אז "דאגה" לנו לפגישות הורים מאוד קצרות, כי הכל היה כ" טוב.
וככה, לאורך כל שנות בי"ס – תמיד תלמיד מבריק, ממושמע וחברי. גדלת – יותר אתגרים, משימות ותפקידים, ואתה, כהרגלך, עוזר, תורם ונותן את כולך. נאומים, שליחויות למו"מ עם המורים, כשצריך, כתבות ועריכת העיתון, זה ירון. זכורה לי תקופת הבגרויות. ריכזת אז את משק החי – טלאים כניסוי חדש לרווחים במוסד שלנו. כמעט גרת אז בדיר. פעם לא התאפקתי, והערתי שעוד לא זכיתי לראות אותך לומד פעם אחת לבחינה. ואתה, כהרגלך, רגוע: "אל תדאגי, זה בסדר". ושוב, בגרות נהדרת, שסללה לך את הדרך להמשך הכל כך מוצלח שלך.
"גיל הנעורים" – פיקששנו. לא היו קריזות. חוץ מכמה שובבויות עם בני כיתתך – למדת, עבדת, שיחקת כדורסל פה ושם, שח ו...הכל נהדר. בתקופה הזאת גבי ואני נפרדים. אתה עצוב, תוהה וחוסך במילים, כמו בנים בדרך כלל. בתור בכור עם 3 אחיות קטנות אתה מרגיש אחראי. מנסה להיות בסדר עם אמא, עם אבא, והעיקר לפשר ולעשות לכולם יותר קל. התגברת, התבגרת, ולי נעשית גם חבר וגם יועץ – בכל עניין ובכל מצב, ואם צריך ביקרת. והכל בתבונה ובאחריות. עד יומך האחרון היית הבר סמכא שלנו – שלי, של מיכל, גלית ותמר, ותמיד אמרנו "נשאל את ירון מה הוא יגיד".
ועכשיו, קוקי, אין לנו את מי לשאול. רק לחשוב מה אתה היית רוצה... בעשור האחרון התרחבה המשפחה. במלאת לי חמישים – הופעת בכורה עם טלי בביתנו, ומאז הייתם יחד. כבר לא שלי, אבל אמא פולנייה לא כ"כ מהר מוותרת וממשיכה ל"נדנד" פה ושם, ואתה – מורגל, מתמרן בין הנשים. אתה וטלי בונים בית לתפארת. מתאמצים, משקיעים ונהנים מכל שדרוג. ענברי המתוקה נולדת, החיים מקבלים גוון חדש. אושר אחד גדול. לא עובר זמן רב ונועם המקסים הופיע. משפחה של ממש. חולפות שנים ספורות וסוגרת את המעגל נטע המדהימה והקטנה. כולם מאושרים, הכל כ"כ טוב.
ואז, ביום חורף מקפיא וגשום, 6 לינואר, הכל משתנה. התאונה הקשה אותה עברת. כולנו המומים וכואבים איתך. אני צמודה אליך בבי"ח, ומתקשה לראות את סבלך הנורא. כזה גדול ורב עוצמה, ופתאום – כ"כ חסר אונים, נתון בידיהן המסורות של הרופאים והאחיות. חודש וחצי בבי"ח. גם כאן – מצליח לקשור קשרים עם שותפיך לחדר, חידודי לשון עם האחיות והרופאים – אהוב על כולם.
חבריך מהעבודה ומשריגים מבקרים ועושים ככל יכולתם להקל – דואגים לאוכל, תורנויות והסעות לילדים – חברות למופת. ואתה, ידעת, העריך והודית להם, כפי שהגיע לכולם. לא יכולה מבלי להזכיר לך, איך באחד הלילות, כשאתה עם חום גבוה, אתה מזיע, וממלמל הברות לא ברורות. אני מנגבת את מצחך, ואז אתה אומר: "אוי, אמא, מה הייתי עושה בלעדייך?". המילים האלה היו שוות בעיניי הכל. כמובן, לאחר שהבראת, הזכרתי לך את ה"וידוי" הזה, ואתה השבת לי: "אם אמרתי ככה וודאי הייתי בלי הכרה".
הומור, עקיצות, ציניות – את זה הכי אהבתי בך. מי שהכיר אותך יודע שלא נעלבים ממך. שהיה לך מה להגיד – אמרת. לא פחדת מ"מה יגידו", העיקר שלם עם עצמך, וישר ישר... כמו שעו"ד צריך להיות. על סיפורים קטנים ותשובותיך לשאלותיי "המשפטיות" לא אספר כרגע. בתחום הזה, חבריך למקצוע יספרו טוב ממני. קוקי, שנה שלמה ניסיתי לכתוב לך משהו ולא יכולתי. הדמעות תמיד עוצרות. גם עכשיו אני דומעת, אבל כ"כ רציתי, לדבר איתך, להזכיר לך. ואתה כבר לא שומע. רוצה להגיד לך איך הילדים גדלים ולומדים יפה, כמו שהיית רוצה. זוכרים אותך ואוהבים אותך ולעולם לא ישכחו אחד כמוך.
הייתי מספרת לך שאנחנו, המשפחה שלך, מנסים לעזור, השכנים והחברים שלך בשריגים ומכל מקום מוכנים ומשתדלים לעשות שלטלי ולילדים יהיה פחות קשה. ובהזדמנות זו אני מודה לכולם בשמך. את הקהילה המשפטית – ביתך השני, המעטתי להכיר. שמעתי רבות בשבחם, אך לא ממש הייתי מעורה. עכשיו – טיפה יותר.
גם לכם, משפטנים, שאהבתם את ירון שלנו וקיבלתם אותו כ"כ יפה בקהילתכם הירושלמית, רוצה להודות בשמי ובשם המשפחה. בזכות כולכם – טלי והילדים, החברים והמשפחה הרחבה יותר – אני מקווה שהיו לך קוקי חיים טובים, מלאי עשייה וסיפוק. אני בטוחה שנשארו לך תוכניות לעוד 50 שנה, ומי חשב אחרת? אך לאסוננו הכל נגדע. מסביבנו נוף מרהיב. פריחת האביב בשלל צבעים. הירוק מסביב ותכול השמיים מעל יוצרים מין הרמוניה נפלאה כזו, שלווה וקסם. ואתה קוקי, כ"כ אהבת את כל היופי הזה, הפרחים, הנוף, המרחבים. אבל אני, תסלח לי מתוק שלי, רק שחור לי בעיניים, מן ערפל נצחי, ורק כי כ"כ ביקשת ש"נהיה בסדר" אולי גם השחור שלי ייהפך פעם לירוק.
אשתדל בשבילך. ותודה לך על כל השנים הנפלאות שהיינו יחד, גם אם עקצנו זה את זה מיליון פעמים וגם אם נדנדתי פה ושם – תמיד ידעתי שאתה תהיה כאן בשבילי בכל רגע שאזדקק, וכך גם בשבילנו, כל המשפחה. וזה בגלל הלב הטוב והרחב שלך, שתמיד סמכנו עליו, ובסוף בגד בך. שלום לך אוצר שלי חמוד. לא אפסיק לאהוב אותך אף פעם ותדע לך שיהיה בסדר, "כי ככה רצית".
אמא

כליל החורש שקישט את דרכך האחרונה פורח שוב עברה שנה של אסוציאציות ללא הפסקה. בכל יום, בכל מקום ובכל הנסיבות. בכל אירוע של שמחה ועצב, אתה מופיע מאי שם, לפתע, בלי אזהרה, עם חיוך. תמיד עם חיוך. כמו באותה תמונה אחרונה שמסתכלת בנו כל הזמן, עם חיוך ממזרי שכאילו אומר תיראו איזה אירוע אני מכין לכם. תמונה של 37 שנים ועוד כמעט אביב אחד. אביב של פריחה. לא אהבת את פריחת האביב, בשאר עונות השנה פרחת. לנו השארת אביב של אסוציאציה. השארת אצלנו סימני שאלה שמפרים את דמיוננו – מה היית עושה אילו, מה היית אומר, לאן היית שואף ולאן היית מגיע. הילדים שלא הספיקו לספוג אותך לרוויה והפסידו, גדלו. גם אתה הפסדת. קרו עוד דברים שבוודאי היית שמח לחוות. וכפי שביקשת, החיים ימשכו, כליל החורש יפרח גם בשנה הבאה. אתה תישאר צעיר, מאושר ומחייך עד אין קץ.
אבא המתגעגע

כתבו אורה וג'וסי
קהל גדול, מוכה תדהמה עמד כאן ליד הקבר הפתוח לפני שלושים ימים, ומאן להפנים את הבשורה. המוח סירב לקלוט, החושים מרדו: לא יתכן קשר כלשהו בין ירון לבין האדמה החפורה, הבור שנפער... רק ציבור שהשכול והיגון הלמו בו בחטף מנסה להדחיק ולגלוש לתחום האשליה ומקסם בשווא ומצפה לשמוע מרמקול מוסתר היטב בין צמרות העמים את קריאתו של ירון: "קהל נכבד, השמועות בדבר מותי היו מוקדמות ומוגזמות למדי, אפשר להתפזר...!" בחלוף שלושים ימים הכאב החד נהיה רק עמוק יותר, עמום וחודר אל מעמקי הנפש, אך לא לתודעה: הרי לא ייתכן שירון לא יתקשר אל הסבאים בערב שבת – הרי היום רק יום שני, משהו עוד יסתדר עד אז... הם הרי מוכרחים לשמוע את ה"הכל בסיידר" שלו... לא יתכן שלא יופיע לדיון המשפטי שנקבע לפני מספר שבועות – כבוד השופט, שירון היה חביבו בוודאי יאות לקבוע מועד חדש...
לא יתכן שלא יהיה לנו למי לטלפן ולספר בדיחות על פולנים וגם להתייעץ ולפתור חילוקי דעות משפחתיים ואחרים בתבונה ובעיקר בהומור... לא יתכן ולא מתקבל על הדעת, לא מאמינים ולא קולטים, אך היגון והצער לאט-לאט חודרים והכאב עלול להכריע גם את החזקים והמוצקים שבינינו. דאבת ילדים ורעיה, יגונם של אמא ואבא, אח, אחיות וסבים, משפחה גדולה וענפה – אין אמת מידה לקביעת שיעור עוצמת הכאב, אך אנו תפילה שנוכל לעמוד בראש ובראשונה לצידה של טלי לגדל את ילדיה, ילדיו של ירון. אנו מזילים דמעה על ירון בראשית מסלול חייו המבטיח\ שנקטע בחטף; על האיש המבריק והשנון, שחוכמתו הייתה אמורה להבשיל לבינת אדם רב פעלים.
דפי המסמכים והכתבות, המכתבים, הברכות והחרוזים שנערמים לממדי ספר זיכרונות אודותיו – ישמרו – לזוכרו בליבנו לאורך השנים הקשות שנכונו לנו – ב ל ע ד י ו ...
אורה וג'וסי.

הספד בשם קבוצת צאלה

ירון, אין מה לומר, אנחנו בבעיה. הרי אתה היית המושך בעט, הנואם, היודע להגיד את המילה הנכונה במקום הנכון, לשלוף את הביטוי המדויק שיציל את המצב... ומה עכשיו? הזיכרונות שלנו מתחילים מבית הספר היסודי, קבוצת צאלה, שושקה ויונה.
אתה הגעת מירושלים, מחונך, מנומס, מנסה למצוא את מקומך בינינו, הקיבוצניקים, המחוספסים המסוגרים. לא היה לך קל. השנים שחלפו פתחו את עינינו ותבונתנו ורק אז יכולנו להכיל את עצמתך – חכמתך. רהיטות הביטוי, העושר הפנימי, טוב הלב והחום ובעיקר היכולת לתמוך ולעזור. אז כבר ידענו, ירון, אולי לפני שאתה ידעת, שתגדל ותהיה Lawyer, כך צחקנו.
אמרנו שירון יגיע רחוק ומן הסתם צדקנו – בביטחון עצמי מרשים פילסת דרכך, למדת, העזת, הצלחת, התפרסמת והחשוב מכל – בנית עם טלי משפחה לתפארת – יש לכם את ענבר, נועם ונטע. ומה עכשיו? הרי הכל באמצע. זה ממש לא גיל מתאים לפרידות... בקיץ האחרון, שנפגשנו כולנו, על בני זוגנו וטפנו, העלנו זיכרונות ונהנינו מהביחד. סיכמנו שנחזור על כך כל שנה. לא לפגישה כזו התכוונו, ירון. אבל תדע לך שכולנו כאן, כולנו אוהבים אותך, עם המשפחה הגדולה שלך, מחבקים אותם בחום,
זוכרים ומתגעגעים.
קב' צאלה.

דברים שנאמרו באזכרות
כבר עברה שנה שנה בלעדייך, בה כל קלישאות האובדן והשכול הפכו עבורי למציאות יומיומית, בה למדתי כמה עמוק יכול להיות העצב וכמה כואב הגעגוע. אתה, שתמיד חיפשת הרמוניה ורצית שכולם ירגישו טוב, ודאי היית מעדיף שנכאב פחות, אבל אני רואה את אמא, את אבא, את הסבאים, את טלי, את ילדיך, את אחיי ובליבות כולנו חלל פעור.
כבר שנה שאתה לא פה, אבל אצלי אתה כל כך קיים - פנייך ניבטות מתוך אינספור תמונות של ילד ושל איש, תוויך הטובים בפני ילדיך, שאהבת כל-כך ושאתה חסר להם עד בלי די; שמך בשמה של רוני קטנתי, שלא תכיר אותה, שלא תכיר אותך; ובחצר ביתך, עצי הפרי שנטעת פורחים, ומזכירים אותך. טעמיך, דעותייך, מחשבותייך – בטעמיי, בדעותיי, במחשבותיי, ולעיתים רחוקות, בלילות של חסד, אתה פוקד את חלומותיי. אתה כל כך קיים עד שאיני יכולה לדבר עליך, רק אליך. ואני כל כך רוצה שתענה, שאוכל לשתף אותך בחיי, להתייעץ איתך, לחלוק איתך רסיסי יום יום, לקטר יחד, לצחוק יחד ולדבר ולדבר ולדבר איתך....
אתה כל כך קיים, אז איך זה שאתה כל כך חסר? גלית ירון שלי, מלאך שלי הכל נשמע לי עכשיו עילג, חיקוי של הדבר האמיתי. כמה אני מתגעגעת אלייך, כמה אני אוהבת אותך, כמה שאתה חסר לי. זכיתי רק למעט זמן איתך. היית גדול ממני בהרבה שנים. תמיד היינו בשלבים כל כך אחרים בחיים. רק בשנים האחרונות, שגילאי העשרים מתמרכזים איפה שהוא באמצע עם גילאי השלושים, והשפה מתחילה להיות יותר ויותר משותפת, התחלתי באמת להכיר אותך ולרצות ממך עוד ועוד. לרצות ולהיות כמה שיותר במחיצתך, בכל ביקור משותף שלנו בקיבוץ או באירוע משפחתי. ללקט רק כמה מן הפנינים שאתה מפזר, לספוג קצת מנפלאותיך, לשמוע מה יש לך להגיד בנושא ואיך אתה רואה את התמונה. רק כדי שאחר כך אני אוכל לצטט אותך, להשתמש בך כמראה המקום שלי לחיים... כשבחרתי בדרך המקצועית שבחרתי, לפני שלוש שנים בערך, היה זה אתה שעמדת מול עיניי. לא ידעת אולי, כי לא דיברנו על זה, ואולי גם אני לא ממש ידעתי, מה שלכולם וודאי היה ברור. קמתי בוקר אחד וידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה: "אני רוצה להיות ירון". נכנסתי לפקולטה למשפטים בראש מורם. מלאת ביטחון עצמי. יודעת שיש לי גב.
תוך מספר מצומצם של שבועות הופעת ככה, בשיא חוצפתך, בפסק דין תקדימי שלמדנו. פתאום ראיתי את שמך מודפס על הדף, אח שלי, "ירון גלעד, בשם המערער". כמה גאווה. ירון שלי? בעליון? מול שופטי בית המשפט העליון? אנשים ששמותיהם מתנגנים ביראת כבוד על שפתותיו של כל סטודנט שנה א'? כמה כבוד! ואיזה הישג משפטי תקדימי! ולשמוע אותך מדבר על התיק, ועל אמירה של אחת משופטות העליון שלא היתה בהרכב, ושהזמינה אותך אח"כ ללשכתה ואמרה לך שלדעתה, למרות התוצאה המרשימה, נעשה לך עוול?
כל-כך הערצתי אותך. אתה מבין? בשבילי זה היה ביסוסה הסופי והמדעי של ההשערה שנשאתי עמי שמדובר בסופר מן. בזמן הלימודים עזרת לי ככל שיכולת. גם כשהגעת בערב מאוחר, ורצית קצת שקט, קצת טלי, קצת ילדים... – ואני? טוב, נו?! לי יש עבודה נורא דחופה בחוזים, שיא הבהילות, 4 פסיק 3 אחוז מהציון הסופי, חייבת אותך כרגע! חייבת להגיש מחרתיים! חייבת חוו"ד, ועכשיו! ואתה? אתה מייבש אותי שעה שעתיים, כאילו כבר בזה מנסה להרגיע אבל רק יותר מלחיץ, ופתאום אני מגלה את העבודה מחכה לי במייל, בפונט אחר, מוטה הצידה באלגנטיות, ועם תוספות בצבע אחר, שאולי פה כדאי לשנות או לתקן.
התיקונים היו בעיקר של שפה, או שגיאות כתיב, ובסוף איזו פנינה על כמה שאני לחוצה מכלום. ובכל זאת – אין לך מושג כמה שמחתי לכל פידבק ממך, קוצני ועוקצני ככל שיהיה. כי כמו שאמרת – ששואלים שאלות דביליות צריך לחכות לתשובות בהתאם.
חודש וחצי לפני שהלכת מאתנו, קיבלתי אותך כמו שאף פעם לא קיבלתי. אולי בגלל קשרים שהיו לי עם בעלת דירה מקסימה בפריז אבל אולי גם בגלל שראית ושמעת כמה שהיה לי עצוב באותו זמן – ממש ברגע האחרון הזמנתם אותי אתה וגלית אתכם לפריז. היית כ"כ מדהים. פרחת בעיר הזו כמו שאף מקום ואף שדה תירס לא עשה לך לפרוח. היית מוקסם, היית מקסים והיה קסום. שחית לך כמו שרימפס באקווריום, דילגת מאתר מזון אחד לשני בקלילות של צבי (שגם אותו סעדת לצהריים אחד). גררת אותי ואת גלית, מקטרות בתורות, עוד קילומטר ועוד אחד רק כדי שנגיע לשוקו הכי טוב בפריז. ולעוגת הערמונים היקרה מפז.
כמה ששמחת לגלות שאני לא אוהבת ערמונים ומוותרת על חלקי בה. ודיברנו. דיברנו שלושתנו ובעיקר אתה וגלית. ואני על תקן שומעת חופשית. על נשים, ועל גברים, ועל משפחה, ועל אהבה, ועל נישואין, ויחסים. אף פעם לא שמעתי אותך מדבר על כאלה נושאים. לא הספקתי להכיר את אותם צדדים מקסימים שבך, כי תמיד הייתי אני הקטנה ואתה היית הגדול והחיים היו בינינו.
וכשחזרנו פיתחתי את התמונות, ומוניתי על ידך לאחראית על הפצתן. ונדנדת לי במייל מה קורה ואיפה התמונות. ולא היה לי זמן לסרוק, אז טפטפתי לך תמונה ועוד אחת, שתשתוק קצת ובעיקר שתראה לנועמוק ולעינברי את התמונות שהצטלמת עבורם – עם הדינוזאור ועם חזיר הבר ועם המכונית הכסופה בעלת הכנפיים... ביום שהלכת הספקת לשלוח לי מייל בבוקר. קראת לו 'תמונת מצב'.
הנוסח היה תמציתי כתמיד: "תגידי טָמְבּל, נראה פעם תמונות, בנייר - באי מייל, איכשהו?? תשלחי/תפתחי/תביאי לפסח/משהו??? ומה חוץ מזה (לא כולל יללות על עבודה להגיש ומתרגל דפוק. את אלו אני מכיר מספיק כדי לחסוך הכתמת הפיקסלים על מסכי...)" ואז הלכת. אפילו לא חיכית לתמונות. אפילו לא חיכית שאני אענה לך בחזרה ואגיד לך שאתה טָמְבּל בעצמך! היום הכל נראה כבר אחרת. העתיד שהיה יכול להיות לנו לא יהיה עוד, והעבר גם הוא לא יחזור. איך ממשיכים הלאה? איך נושאים את הלפיד? איך נכנסים לנעל במידה 47 בכף רגל קטנה שלא מפסיקה לרעוד? ירון שלי, בתוך כל הציניות הזו שלנו במשפחה, קשה לפעמים לראות כמה שאוהבים. אבל אנחנו, אני ואתה, דוברי אותה השפה, מבינים זה את זו, נכון? תגיד שאתה יודע כמה אני אוהבת אותך, תגיד לי שאני קוף, תגיד שאני טָמְבּל, תגיד לי משהו! בבקשה שלח לי כוח להמשיך במה שהתחלתי, לא לוותר.
תשמור עליי, כי רק עליך אני סומכת, ותדע שלעולם לא אשכח אותך או אפסיק להתגעגע או אפסיק לאהוב.
נשיקות. תמר

שופטים כותבים על ירון
"ילדים יקרים! נולדתם לאבא גדול, הגודל מכולם, גדול בגוף ויותר חשוב גודל בנשמה. האישיות אצלו הייתה ענקית ופרצה את גבולות הגוף. אמת, הכרתי אותו רק באולם בית המשפט, לא מעבר לו, ובכל זאת אהבתיו. אהבתי את חוש ההומור שלו. אהבתי את יכולתו ובעצם תעוזתו להשיב לי לעקיצותיי, שנאמרו בחיבה, כגמולי ואף למעלה מזה. תגובותיו בשפת הגוף ותשובותיו במלל היו טובות, קולעות ומעודנות. נדמה לי כי כגודל מימדיו, כן הייתה גודלה של עדינותו, כן הייתה עצמתה של תבונתו ועמקותו. זכיתם שנולדתם לו, שחייתם במחיצתו, וקשה קשה לעכל שהוא כבר לא עימנו ולא עמכם. ככה זה, ככל שההנאה במחיצתו הייתה גודלה יותר, כך קשה יותר הפרידה. ובעצם, אולי אין זו פרידה מוחלטת.
הוא אמנם אינו מופיע עוד, אינו מדבר, אך בזיכרון הוא קיים, חי וכך יישאר. רוחו ודרכו יישארו עמכם. מי ייתן וגם ההומור ואהבת החיים. אני בטוח שכך היה רוצה ומקווה שכך יהיה. חזקו ואמצו, שלכם, אורי בן-דור" אורי בן דור, שופט. בית משפט שלום לנוער בירושלים "רק מעטים יודעים, שירון ז"ל היה מועמד מצוין וראוי לכהן כשופט בבית משפט השלום בירושלים. מועמדות זו מצביעה כאלף עדים על אישיותו ורמתו המשפטית הגבוהה של ירון ז"ל.
המשפחה איבדה בעל ואב, הציבור הפסיד שופט מעולה".
השופט אמנון כהן, שופט בית משפט מחוזי, נשיא בית משפט שלום ירושלים

"לזכרו של ירון ז"ל,
איש חכם לב,
נבון דעת וברוך כשרון
אשר אהב כל אדם
ונאהב ע"י הכל יהי זכרו ברוך!"
שולמית דותן, שופטת.
סגן נשיא בית משפט השלום ירושלים.

"במכתב מ-13.4.2003 הבעתי את תנחומי הכנים מעומק לב על פטירתו בטרם עת של היקר באדם, ירון ז"ל. כפי שציינתי, הדיון האחרון בו הופיע ירון ז"ל בביהמ"ש היה באולמי, שעתיים לפני פטירתו. הוא היה במצב רוח מרומם, ואף הוחלפו בינינו דברי הלצה בעניינים הנוגעים לדיונים בהם מופיע ירון ז"ל כסניגור. כל שופטי ביהמ"ש השלום בירושלים ויש להניח שכל השופטים בארץ, הכירו את מעלותיו של ירון ז"ל. הוא היה נעים הליכות, מקצוען, משפטן מעולה, מבריק, יסודי וייצג את לקוחותיו בנאמנות מעבר לנדרש, תוך שמירה על זכויות הנאשמים ותמיד תמיד – תוך תרבות דיון וכבוד לביהמ"ש. אכן, אבדה כבדה היא לכל המשפחה, החברים ומוקירי זכרו ומי ייתן ולא תדעו עוד צער."
יצחק שמעוני, שופט. סגן נשיא בית משפט השלום ירושלים.

"הכרתי את ירון גלעד ז"ל כסנגור, סנגור מצוין מכל הבחינות, כעורך דין וכאדם. מקצוען, קפדן, רהוט בדיבור ואנושי. מי ייתן שירון ז"ל יסנגר עלינו ממקומו, כפי שסינגר על מרשיו בבית המשפט. אינני מעלה על דעתי מועמד ראוי יותר לתפקיד. יהי זכרו ברוך." שמעון פיינברג, שופט. בית משפט השלום ירושלים. "משפחה יקרה, נחמה – איין. ירון זכור לטוב שאיש גדול במידותיו וגדול בהליכותיו. גם על קביים היה נחוש להגן על קשי-יום ולתמוך במי שנמצא בשולי החברה. ירון כרוך בתודעתי ביחד עם נערה חרדית שהתדרדרה לסמים, עם עולה צעיר מרוסיה שלא נקלט כהלכה ונפלט מכל מסגרת אפשרית ועוד שכמותם. עבורם היה ירון אור באפילה, משענת להיאחז בה.
עבורי היה ירון לעזר רב לשם קבלת החלטות מושכלות ומאוזנות. במקצועיות ובמסירות עשה ירון, באמונה, למען לקוחותיו. עכשיו, תחת כנפי השכינה, יהיה ירון מליץ יושר אצל היושב במרומים, עליכם, בני המשפחה הדואבים ומי ייתן שלא תדעו עוד צער. כפי שהכרנוהו, יהיה ירון בודאי גם מליץ יושר וטוב גם על כל חבריו, לקוחותיו ואנשי הארץ הזאת".
נעם סולברג, שופט. בית משפט השלום בירושלים.

"משפחת גלעד היקרה, זכיתי לכך כי ירון יופיע לפניי כמיצגם של נאשמים. תמיד הופיע מוכן, עם הבנה משפטית עמוקה, וכאשר משנתו סדורה. אדם עם אוריינטציה של סניגור אמיתי, הבא ללמד זכות על נאשמים מתוך אמונה, לא רק כי הינם זכאים לייצוג, אלא גם מתוך שכנוע פנימי עמוק לעשות את המיטב והמירב לזכותם ולהתחשבות בהם לעת מתן גזר הדין. תמיד גילה אורך רוח, סבלנות, רגישות,רבה וחמלה כלפי כל נאשם, בין אם עבריין מועד, חולה נפש או קטין. אין ספק כי אבד אדם מיוחד, אשר שימש ויכול היה לשמש כדמות ראויה לחיקוי, שניתן ללמוד ממנה הרבה. חבל על דאבדין. יהי זכרו ברוך."
אהרן פרקש, שופט. בית משפט השלום בירושלים.

קטע מפסק דין שניתן בתיק משפטי בו ייצג ירון נאשם, אך נפטר בטרם ניתן פסק הדין בתי המשפט בבית המשפט המחוזי בירושלים פ 000105/99 בפני: כב' השופט משה רביד תאריך: 08/04/2003 בעניין: מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד דן בהט המאשימה נ ג ד ר.ל. ע"י ב"כ עו"ד ירון גלעד ז"ל
הנאשם גזר דין 1. הנאשם הורשע על-פי הודאתו בעבירה של הריגה, עבירה על סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיף 62(3), כמשמעותה בסעיף 64ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961. .... זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום. 13.
סיומו של תיק זה הוא עצוב. כאשר כתבתי את טיוטת גזר הדין היה ב"כ של הנאשם, עו"ד ירון גלעד ז"ל בחיים והוא אף העביר לי ביום שבו נפטר באופן פתאומי חוות דעת רפואית, כפי שהבטיח, כדי שאמצא עוד צד זכות לנאשם.
עו"ד גלעד ז"ל, לא היה סתם עו"ד, הוא ערב עצמו באופן רגשי בתיק ופעל במשך ארבע שנים לעזור לנאשם מעל ומעבר לחובתו כעו"ד. כפי שניתן לראות מגזר הדין מלאכתו צלחה בידיו, אך היושב במרומים מנע ממנו לראות את פרי עמלו. יהי זכרו ברוך. ניתן היום ו' בניסן תשס"ג (8 באפריל 2003) במעמד עו"ד בהט, עו"ד כץ (מהסנגוריה הציבורית) והנאשם. משה רביד, שופט