אמיר סיון PDF הדפסה דוא

נולד ב - 16.6.1962
נפטר ב -4.10.2014
בן לעזה ויוסי סיון
אח לעידית, לילך,
ליאור ומעין
היה נשוי לענת
אב לתומר דין וליאה

אמירי בן יקר שלי
איך אני יכולה לדבר עליך בלשון עבר, כשאתה כל כך חי בתוכי. רציתי לספר עליך: הילדות בבית אלפא עברה עליך כל כך יפה ובשמחה. השקעת בלימודים, הצטיינת בשחייה. אני זוכרת איך ליוויתי אותך לכל התחרויות.

שאפת להיות הכי טוב, אפילו כאשר במוסד גלבוע עוד לא עשו בגרות, אתה עשית בחיפה. האמנת תמיד בכוחותיך. יצאת לי"ג לקן קריית חיים, שנה שמאוד ביגרה אותך. התגייסת לצבא, הגעת לקצונה (חניך מצטיין) תמיד הכי הכי.
עברת את מלחמת לבנון הראשונה כחייל בקורס מַכִּ"ים, כשאבא גם כן מגויס, דואג לך כל כך. יצאת לחיים.
שלוש שנים בביטחון בקונסוליה במרסיי ובסוכנות בצרפת. חזרת לארץ ללימודים. למדת משפטים והתקדמת במקצוע. השקעת ביסודיות וכרגיל הצטיינת.
לאורך כל הדרך ליווה אותך הספורט, אם בגלישה בים או באוויר, גם למדת להיות מדריך סנובורד והדרכת ילדים באלפים. אהבת את זה, גילית את הצד הזה שבך.
בנית משפחה יפה עם ענת אשתך האהובה, והילדים תומר, דין וליאה הקטנה, שכל כך שימחה אותנו.
ואז באה המחלה הארורה הזו, שלא יכולת לקבל. ניסינו לעזור, אבל אתה האמנת בדרך שלך, היית נחוש. עברת סבל רב, עד שלא רצית יותר, ובחרת שאם לא להיות הכי הכי, אז יש דרך אחת... אתה איננו לנו, אבל אתה אִתנו. מקווה שטוב לך.
אוהבת אימא

כתב יוסי
בני היקר אני זוכר אותך קטן, שמן, עגלגל, שזוחל מהר קדימה, ותוך כדי זחילה, בלי שום כוונה, מפיל ילדים מימין ומשמאל. אבל לא כעסו עליך, ידעו שהכול נעשה מתוך חום, ואהבו אותך. אהבת להתעסק באוספים: גולות, בולים, סכינים. אבל בגלל התמימות שלך יכולת להיפרד מכל האוסף בעבור משהו שלא היה לך.
כשבגרת, גילית את הספורט ואת השחייה בפרט, והפכת אותה למרכז הווייתך, כדי להגיע לטופ. יומך התחלק בין לימודים, שיעורים ושחייה. עד שהגעת לקבוצה של טובי השחיינים בארץ. ואני, שפחדתי מהאובססיביות שלך לשחייה, קראתי לך בצחוק: "קוף ספורט". בגרת והתגייסת לשנת שירות. פעילות בתנועה בקריית חיים.
התחלת להתעניין גם בספרים ועיתונים. בתנועה עשית עבודה כל כך טובה, עד שנבחרת לייצג את תנועות הנוער בגרמניה. בצבא התגייסת לנח"ל, לבני המשקים, וזכית בתחרות ניווט כלל צה"לית. באת וסיפרת בגאווה: "אבא, אני הנווט הכי טוב בצה"ל!".
במלחמת לבנון, שהייתה המלחמה הקשה של אביך – השתתפתי בשלוש מלחמות ונמצאתי בקו הקדמי – כי בה שרתתי כסייר בקבוצת הסיור של האוגדונר. וגם אתה לחמת. ידעתי בכל רגע היכן אתה נוחת ומתקדם ורציתי לפגוש אותך ולעודד אותך. תמיד הגעתי באיחור של שעתיים-שלוש לאחר שאתם כבר התקדמתם. כך עד ערב הפסקת האש. פגשתי אותך על הר גבוה. הדהים אותי לראות חבורת נערים, שרק אתמול עזבו את אמותיהם, עם עצבות בעיניים אך עם נחישות. אמרתי לך: "ילד, אותך לימדתי להכיר את הפרחים ושמות הציפורים בגלבוע. לימדתי אותך המון אהבה. איך אתה יכול לכוון ולירות?". אתה חייכת חיוך גדול, חיבקת אותי ואמרת: "אבא, בשביל זה מתאמנים. קודם מבצעים את המשימה ואחר-כך יש מקום לדברים אחרים" – ואז הוקל לי.
אחר-כך נסעת לעבוד בצרפת, ובמקום חצי שנה נעלמת לנו לארבע שנים. עד ששמעתי את אחיך הקטן מעיין אומר לך בטלפון: "אמיר, אתה מוכרח לחזור כי אני כבר לא יודע איך אתה נראה"...
חזרת מצרפת והתחלת ללמוד, אבל הילד שבך לא עזב אותך עד יומך האחרון. אני זוכר שכאשר התחלת להיות עורך-דין, אמרת לי יום אחד: "אבא, אתה לא יודע איזה עולם לא תמים מתנהל בחוץ. אנחנו תמימים". ואני אמרתי לך: "ילד, תישאר תמים, זה טוב לנשמה, אפילו אם זה קשה".
העבודה שלך עסקה בעיקר בכביש 6, ואני זוכר שהזמנת אותי לביקור כדי לראות את פלאי עבודות הכביש. כיצד הצליחה החברה בכל מקום להחזיר את הטבע שהיה ליד הכביש, וכל כך שמחת להראות לי זאת.
ואז החלה המחלה הארורה, שלא השלמת איתה עד יומך האחרון. עברת כברת דרך ארוכה עם ייסורים קשים מאוד. אנחנו מאוד רצינו לעזור וכנראה שלא היה לעיל ידינו לעשות זאת. יש דברים שהם מעל לכוחותינו. כשהגעת למצב יותר טוב והתחלת לדבר על חזרה לאישה והילדים, אמרת: "אני רוצה לחזור למשפחה, לתפקד ולפרנס, אבל איני יכול", והיית פורץ בבכי. מה יכולתי אני לעשות? רק לחבק אותך ולהגיד שעוד יגיעו ימים טובים יותר. אבל אתה מיאנת לקבל זאת, כי אצלך יש שחור-לבן ואין גוונים באמצע. בני היקר, נוח בשלום. תפגוש למעלה את חבריך מקבוצת "צבר": יפתח, שמאוד אהבת, בועז, טל ויזהר.
לא נשכח אותך, נוח בשלום.
אבא

הספד של ענת אשתו של אמיר
This is a letter to my children about their father I will read to them when they get older and their young memories start to fade.
You father loved people. He always saw the similarities not the differences.
Your father loved to talk to everyone he met. He loved to talk. He talked to connect. And he also asked many questions. He wanted to know everything about everybody and he remembered every name AND every face.
Your father loved to help people.

Strangers I'd never met have come to me with gifts for things he helped them with I had never even heard about. Your father loved to work. He loved to learn how things work and most of all he loved connecting people so they could find work. This was in some ways his greatest mitzvot. Your father could fix anything – computers, televisions, and when he wanted an electric bike, he built one. When Savta Katie's garage broke because of a broken plastic part, he replaced it with a metal part he made in the masgeria. Your father and I loved each other very much. He proposed on a horse in a shesek field and we got married by a nachal. Your father took such good care of me – he did everything himself, like a superhero husband – he paid the bills, did the shopping, washed dishes and even did the laundry so I wouldn’t have to. Or perhaps so that it would be done right. If I complained of a noise in my car at night, when I woke up the next morning it would be already be back from the mosach, fixed. Every time I sat next to him, he massaged my back. Your father swam like an Olympian. Your father loved justice and flying down mountains on a snowboard. He ran 10 kilometers without breaking a sweat. Your father was brave. When he saw our cat stuck outside the soragim on the 7th floor, without a thought he jumped outside the window and brought it in. And he hated that cat. Your father was an officer, he fought in wars and he saved lives. Your father could move mountains. He was strong and tough and had so much determination when he believed in something, he never gave up. Your father loved ice cream and Savta Aza's birthday cake and Savta Katie's spaghetti bolognes and go pro cameras. Your father loved life. He loved life. He loved the small things and the outdoors and so many people and his work. But most of all your father loved the 3 of you. He took you boys to Gan and school every morning. He made your lunches and dressed you and talked with all the friends and neighbors along the way. In the gan, he wouldn't just drop you off – he'd stay to play with you and your friends until the ganenet kicked him out. But they loved him so much, he was the only parent allowed to stay so long and disrupt their morning procedures. He took you on bike rides on roller blades and for boys weekends to the kibbutz. Lia, your father was there at your birth and he saw you first with so much love and pride. He was at your first birthday party and took you for your first swim in Bet Alfa. When you were 1 and 4 months old, the time that I write this letter, you always take my phone and say Aba, Aba so I will call him. Then you steal the phone from me and run away so you can speak to him in private and listen to him sing your favorite songs. Your father was the most special, unique, loving, generous, real, honest and thoughtful man that ever lived. He was so proud of you. And I see him every day in each and every one of you. And now, a few words to my beloved husband. Amir, my love, I think we both remember clearly the last few years. They were full of difficulties and a lot of sadness and a lot of pain. But even in this last year, which was the hardest, there were moments, windows, where we were together the way we once were. And those are the days I will always remember and cherish with all my heart as long as I live. Amir, you have always been my best friend, my rock, my reliable hero, my angel. Words can't describe how much I admire you, how much I respect you and how much I love you. Oy Amir, how much I miss you already. I want to talk to you about all of this – about what's going on right now and I can't believe you're not here. The only comfort I get now is knowing you are free. That you are not suffering and that you are flying high and talking with the angels. Talking their ears off perhaps, but at the same time, making them fall in love with you, just like everyone here on Earth. You are and always have been in my eyes a living, breathing superman. And I promise your children will know everything about you as though you were here with us. I know you are watching over us and protecting us. Forgive me for any way I let you down and I'm happy to believe you can see straight into my heart and know what you mean to me. I can't wait to see you again.
With all my heart, with all my love, with all my soul and forever yours,
Anat

כתבה רותי

משפחת שָלֵו היקרה על כל צאצאיה ושלוחותיה – אנו, שלושת הבנות של לוי וחיה שלו, כל אחת מאיתנו הקימה משפחה, הולידה ילדים ונכדים, שהם הנכדים והנינים של סבא לוי, אותו לא הכירו, ושל סבתא חיה. הנכדים שהכירו את סבתא חיה, הרגישו צורך להיפגש, לספר, לדבר, להכיר, לבלות.
סוכם שהשנה לא מוותרים על המפגש המשפחתי בבית הקברות ובמועדון של בית אלפא. אז הנה אנו נפגשים בבית הקברות, נפרדים בכאב מאמיר שלנו, אמיר של ענת, תומר, דין וליאה; אמיר של עזה ויוסי; של עידית, לילך, ליאור ומעיין; אמיר שכל כך אהבנו וקיווינו שעוד יבואו ימים טובים ותראה את האור של השמחה והיצירה.
נולדת לפני 52 שנים ולצידך אחותך הבכורה בת השנתיים עידית. הייתי נערה צעירה, ללא ילדים משלי, ולמדתי דרככם אהבת ילדים קטנים מהי.
בהמשך גם אני הקמתי משפחה, אך לאורך כל השנים ליוויתי אותך כדודה אוהבת. לפעמים מקרוב ולפעמים מרחוק יותר. זוכרת את פרקי חייך השונים. לאחרונה חלקנו גורל משותף. במרבית הזמן נבצר ממני להיות בקבוצת התמיכה שעטפה אותך, אך כל הזמן הייתי מעודכנת וכך גם אתה התעניינת בשלומי.
רק לפני חודש, כשידעת שעלי לעבור טיפול מסוים, דאגת לי באופן אישי שאקבל את הטיפול אצל המומחה הכי טוב, כי הוא גם במקרה מקורב למשפחה. היינו מחליפים חוויות, אך הן היו כל כך שונות. תמיד אמרתי לך: "אל תשווה בינינו, אני זו אני ואתה מה שאתה, וזה בסדר גמור". למדנו כולנו ואני בטוחה שגם אתה למדת, מהו כוחה של משפחה.
חזרת הביתה לבית אלפא להיות הילד של אימא ואבא. משפחת סיוון היקרה, יוסי אבא מסור ודואג, עזה אימא מחבקת ואוהבת, האחים שלך, כולם התגייסו לעזרה ותמיכה, גם הדודה נעמי לא עזבה אותך לרגע, וענתיק שלי, שכל כך רצתה לתמוך ולסייע. כולם ראו והכירו בסבל שאתה עובר, אך אתה לא ראית יותר טעם לחייך. נותרנו המומים, כואבים, עצובים ובוכים. ענת יקרה, אני יודעת כמה כאב וסבל עובר עלייך. יש לך משפחה חמה ואוהבת. קשה לנחם את מי שאיבדה איש יקר ואבא של ילדייך. מקווה שתמצאי את הכוחות, ובטוחה שתשמרו על קשר עם סבא וסבתא בבית אלפא.
לעזה, יוסי, עידית, לילך, ליאור ומעיין – מחבקת ואוהבת.
רותי
אמירי, בובו שלנו מה אנחנו יודעים על סבל? מה אנחנו יודעים על זמן של סבל? אני לא מצליחה לדמיין לעצמי משהו מעבר לכמה ימים של כאב שיניים הכי גרוע, שבסופם מחכה לנו הדוקטור וגואל אותנו מייסורינו. לא היה לך גואל אמירי, נאלצת לעשות הכול לבד. ולא שיתפת אותנו. לא היה לך כוח ואני בטוחה שגם רצית לחסוך את זה מאוהביך. אתה, שדיברת תמיד כל כך הרבה, לא יכולת לשתף, אבל המילים הטובות שלך, במיילים של כולנו מלפני המחלה, משקפות את הלב הענק שגידלת לך עם השנים, לב ללא גבולות. איש שכולו לב. תחבק את יפתח, בועז וטל כשתגיע למעלה.
אוהבים אותך תמיד, קבוצת "צבר"

כתב אביב
אמיר, אמיר היקר אמיר עם החיוך הכובש והתלתלים שהקדימו את הקרחת, אמיר עם השאלות התמימות והסקרנות הילדותית, אמיר בעל היכולת להתחבב בקלי-קלות על כולם ועל כולן, אמיר הספורטאי, ה"חברמן", אוהב הטבע והטיולים, אמיר החבר הטוב, אמיר המתלהב, עם הלהט בעיניים והצחוק הרחב.
אין מה לומר אמיר – היית שחקן נשמה. זה אמיר שאתו חגגתי לא מעט ימי הולדת משותפים, כי כך היה מקובל בקיבוץ באותם ימים אם נולדנו באותו החודש, ואנחנו נולדנו בהפרש של עשרה ימים בחודש יוני, או חודש סיוון, כשם משפחתך.
אמיר שאתו ועם יריב התחריתי בנבחרת השחייה של הילדים בקיבוץ. כל אחד מאתנו רצה להיות הכי טוב בחתירה מבין הבנים של קבוצת "צבר" ולהביא כמה שיותר מדליות, אך התחרותיות לא הפריעה ליחסי החברות הטובים בינינו. אמיר שהיה חלק מחבורת הבנים שצחקקו והתלחשו ביניהם כשקראו מתחת לשמיכה את הספר "כל מה שרצית לדעת על המין ולא העזת לשאול", שמישהו (נדמה לי שהיה זה בועז) הביא לבית המגורים שלנו כשהיינו בכיתה ו'.
אמיר שהיה לו את אבא יוסי, וכל מילה נוספת מיותרת. אבל הקשר הכי חזק שלי עם אמיר נוצר דווקא מחוץ להווי הקבוצה, כשאימא שלי עברה להתגורר בשכנות להוריו למשך זמן מה לאחר גירושיה. נדמה לי שהיינו אז בני תשע או עשר.
אימא שלי ועזה היו חברות טובות, ועידית ואמיר היו בני בית אצלנו. בעיקר שחקנו קלפים: המון משחקי קלפים של ארבעתנו על השטיח בחדר של אימא שלי או ליד הבית על הדשא בחוץ, צוחקים ונהנים, מתגרים אחד בשני וסופרים ניצחונות. זו הייתה תקופה נהדרת, ועם אמיר תמיד היה כיף להתרועע ולעשות דברים ביחד – כך זה היה בילדותנו, וכך זה היה גם בהמשך הדרך.
אמיר, אתה הרביעי מקבוצת צבר שהולך מאתנו בטרם עת. אני בטוח שטל, בועז ויפתח כבר מחכים לך שם למעלה ומקבלים את פניך בחיבה ובאהבה. אני מאוד מקווה שאתה האחרון שמגיע לשם כל כך מוקדם, כי המשא הזה כבד מנשוא... היית שחקן נשמה אמיר, ורסיסי נשמתך חדרו לי מתחת לעור ויישארו עמי לעד, גם אם בבגרותנו לא השכלנו לשמור בינינו על קשר קרוב. אזכור לך תמיד חסד נעורים. נוח על משכבך בשלום.
אביב

כתב אלון
אמיר חברי היקר בטרם עת ובכאב רב שאני נאלץ לומר לך שלום, מבלי שקיבלתי הזדמנות להיפרד. עברת תקופה קשה מנשוא, מלאת מכאובים וסבל, אשר נפלה עליך כרעם ביום בהיר. לקחה אותך – איש טוב, מלא אנרגיה, שמחה, רצון, וטלטלה את גופך ואת נפשך עד בלי די. עד שלא יכולת יותר. גם כשהיית חלש וירוד, אהבת להקשיב ולשמוע מה קורה מסביב.
אי-שם, מהמקום הנמוך והאפל שהמחלה הזו הורידה אותך אליו, הושטת יד למעלה וניסית לתת עצה ולהקשיב. הרגשתי שכל הזמן אתה מנסה אך לא מצליח לברוח מהמקום הארור בו אתה נמצא, ואני הושטתי את ידי אליך מכל הלב. באהבה רבה. כי ראיתי שאתה שם, חבר טוב ואהוב בצרה, רוצה להיחלץ אבל אינו יכול.
הצלחתי לפגוש אותך בבית חולים, בטיולים קצרים עם הילדים, אצל קתי בבית, וליבי נקרע לראות אותך כל כך חסר אונים ומטולטל ממה שהמחלה הזו עשתה. כל הסובבים אותך, המשפחה שלך, ענת וקתי, עטפו אותך באהבה, בעזרה ובתקווה. ואני לא מאמין שכל זה פתאום נגמר ולא תשוב עוד לעולם. אמיר, תמיד אזכור אותך ואת ההתמודדות שעברת, עד סופה קורע הלב, היית גיבור ואמיץ. היית חבר טוב שתמיד מוכן לעזור. היה כיף לדבר אתך, לבלות אתך, לשמוע את הסיפורים, ההתלבטויות והמחשבות הקולחות והבלתי פוסקות שלך. אני מבטיח לך חברי הטוב, שתמיד אהיה כאן בשביל ענת ובשביל הילדים שלך ואספר להם איזה אבא נפלא היה להם.
מתגעגע חברך, אלון

כתב אריאל
אמיר חברי היקר, זהו ההספד הראשון אותו אני נושא ועדיין איני מעכל כי בך הוא. ביום שישי האחרון, ערב יום כיפור, עוד שוחחנו, כפי שעשינו כמעט מדי יום במהלך השנה האחרונה. יומיים קודם לכן הגעת למשרדי ושם, על כוס קפה, ליבנו סוגיות משפטיות כפי שכל כך אהבת.
הכרנו בפקולטה למשפטים. אתה, קיבוצניק מהזן החדש, שטעם עולם והתאהב בתפנוקי העיר הגדולה ובחיים הטובים, עם חיוך מתגרה ולשון חדה. ואני, מסוקרן מדמותך השונה, נדהם שוב ושוב מזכרונך הפנומנאלי, מחשיבתך המבריקה וממרצך הבלתי נלאה להספיק ולטעום עוד ועוד מהחיים שכה אהבת. החיים חיברו בינינו אף מחוץ לספסלי הלימודים.
שירתנו באותה יחידה ועברנו יחד שבועות וחודשים מאובקים וחסרי שינה, כשאתה מנווט בבטחה את רכבי הפיקוד הגדודי. גלשנו במורדות האלפים המושלגים וחווינו רגעים קסומים מתחת למים.
לעולם לא אשכח את הצלילה האחרונה שלנו בחוף שומם בסיני בשעות בין ערביים, כשלהקת מנטות עצומות חגה סביבנו ואתה רוכב על צב ים ענק ושובל בועות חמצן מעיד על שאגותיך בתוך המסכה.
כשחלית והתקשרת, התקשיתי להאמין. איך מכולם דווקא אתה... נדדנו מהבית לבית החולים וחוזר חלילה. היית מתקשר כבר בשעות אחר הצהריים לוודא כי אעמוד בסיכום ואגיע לצעידה המשותפת. פעם מקיפים את בית החולים, פעם ברחוב ופעם צועדים בים. ואף שלא תמיד ידעתי מה לומר, שוחחנו בלי הפסקה. ראיתיך ברגעיך הקשים, בהם רק רצית מנוחה, ואני ניסיתי לעודד אותך ואותי.
שאלות חדות שנשאלו על ידך, להן נותרתי נבוך וללא תשובה. אך היו גם רגעי אושר, זכרונות משותפים שהעלו חיוך, הומור רדוד שגרם לך לצחוק, ויכוחים על סעיף חוזי וסתם שיחות בטלות שהפיגו במעט את מאמצי מאבקך. עכשיו זכית במנוחתך ואני נפרד ממך, אך לא מזכרך. ענת, את היית המתנה הגדולה של אמיר. הקמת איתו בית נפלא וחם. בכוחות בלתי נלאים ובאהבה אין קץ, ליווית את אמיר בטוב וברע. תמיד בחיוך, בעידוד, בנחישות ובמסירות אין קץ. שאבנו כולנו ממך כוח ותקווה. עכשיו, כשתם פרק זה במאבקך, מצאי גם את מעט מנוחה ונחמה במשפחתכם הנפלאה ובחבריכם הטובים. מי ייתן ולא תדעו עוד צער.
אריאל