מרים (אשל) קרני PDF הדפסה דוא

נולדה בבית אלפא ב - 10.2.1924

נפטרה ב - 2.9.2003

בת לרחל ובן ציון אשל

הייתה נשואה ל(אריה) לייבלה

אם ליעקב, הדר וכרמל

 

דברים על הקבר

כתבה רחל אהרוני
מרים יקירתנו,
לפני חצי שנה בדיוק ליווינו הנה את לייבלה. היום אנו ניצבים כאן לפני ארונך. כולנו מודעים לכך, כי התופעה הזאת הקרויה חיי-אדם היא בת חלוף, וככל שאנו מתבגרים, מחריפה מודעותנו זאת, ואף על פי כן, כשמסתלק אדם קרוב, וניתק אתו הקשר, שהיה שנים רבות מובן מאליו - אופפת אותך התחושה,  כפי שכתבה באחד משיריה חברתנו רוחל, ש"כל הוודאויות שלך מתחילות לרעוד."
מרים ביתם של רחל רינגרו ובנציק אשל, נולדה בבית אלפא לפני שמונים שנה בקירוב. הבת השנייה של הקיבוץ. כשהעלית זיכרונות, מרים, מימי ילדותך הרחוקים, סיפרת: "היינו ילדים פחות של הורים, ויותר של הקיבוץ. בעצם לא היה כמעט קשר של ממש בין הורים לילדים, בגלל העבודה הקשה. החברים היו גומרים לעבוד מאוחר, עם חושך, וכמעט לא היה להם זמן לילדים. הילדים חיו בחברה תוססת  ומאורגנת, וגם להם לא היה זמן בשביל ההורים, מה עוד , שרוב ההורים של הילדים הראשונים היו פרודים." אבל כשנזכרת באמך, הצטיירה בדבריך תמונה שונה במקצת: את ומיכל על הכריות הגדולות, מתחת לכסת החמה, בלילות חורף, "ואימא מתרגמת לשתינו, לאור המנורה הקטנה, את כתבי אריך קסטנר מגרמנית. והיו לנו בבית המון ספרים, בכל השפות שידעה, כי אימא הייתה איש ספר, והיא שפתחה לפנינו אופקים רחבים אל העולם הגדול"
ואותה אהבת הספר שניטעה בך מגיל ילדות, מרים, אהבה  שהיא צמא שאינו יודע רוויה, ליוותה אותך כל ימי חייך. כשהיית בת תשע, סיפרת, מינו אותך להיות הספרנית של חברת הילדים. וכך נפלה לידיך ההזדמנות להתייחד עם אהובי נפשך. חברייך מימי הילדות זוכרים אותך שוכבת על בטנך בבית-הילדים, שקועה בקריאת ספר ומפליגה לעולמות רחוקים. כך זוכרים אותך חבריך\ שהיו אתך בקומונה בתל-אביב, וכך זוכרים אותך כל אלה שהכירוך שנים ארוכות, עד לימייך האחרונים.
מימי התבגרותך, על רקע המציאות הקשה של הריבים הפוליטיים בקיבוץ, זכרת כנקודת אור זוהרת את חוויות הנעורים בקן "השומר-הצעיר" שקם בבית אלפא. וכאלה היו גם זיכרונותיך מהמוסד החינוכי במשמר-העמק. "היה זה גיל נהדר ותקופה עשירה" סיפרת. "השתלבתי שם  נהדר מבחינה חברתית, ולמדתי המון: שירה, ציור, תיאטרון  וריקוד, וכל אלה היו לחלק ממני, הפכו לכלי ביטוי לעולמי הפנימי".
החזרה הביתה ממשמר העמק  בגיל שש-עשרה הייתה קשה. אחרי הפילוג כבר לא הייתה אותה בית-אלפא של ימי הילדות. עד מהרה התחברת, את ושאר בני המקום הבוגרים אל חברי "הפלוגה" שהגיעו מתל-אביב כדי להכשיר את עצמם לחיי קיבוץ. אחר-כך הצטרפתן את ודינה לקומונה בתל-אביב, ובללבכן חלום הקיבוץ העצמאי של גדוד "השדה". בסופו של דבר, חזרת לבית-אלפא עם כל חברי "ההשלמה", וכאן קירבה אותך אליה ורה, "אישה מופלאה" סיפרת עליה "שעסקה בחינוך גופני בדרך יצירתית משלה: אשת העולם הגדול, שברחה מאירופה הנאצית. היא הבחינה בכישורי, ורצתה להפוך אותי ליורשת שלה. שלחה אותי לקורס, אחר-כך עבדתי אתה, ובהשפעתה נסעתי ללמוד בסמינר להתעמלות, שהוקם אז בתל-אביב.
בינתיים פרצה מלחמת העצמאות, לייבלה נפצע בקרבת בית שאן וחזר לקיבוץ. ואחר-כך באו שנים של הקמת המשפחה, לידת הילדים וגידולם, ובתוך כך החלטת לעזוב את המקצוע, שכן, כפי שהתבטאת "להיות כל יום עם הילדים, ותמיד לבד  - קשה. הרגשתי שאני מנותקת מהקיבוץ והפסקתי.
לאחר מכן עבדת בבישול, ריכזת את חדר האוכל הישן ואת חדר-האוכל של המוסד החינוכי, היית מטפלת בבית הספר, עבדת בבישול דיאטה, ריכזת את ועדת הבריאות ואת מחסן הבגדים, ובמשך שש-עשרה שנים היית אחראית על חדר-הגיהוץ. מקום עבודתך האחרון היה קב-קור. הרגשת שם טוב. אמרת: "אני מרוצה, אני חשובה שם מאוד, מוכנים שאעבוד שעות נוספות."
את ולייבלה טיפחתם את משפחתכם בכל מאודכם.ליוויתם את הילדים, ואחר-כך את הנכדים בדאגה ובאהבה רבה, הייתם גאים בהישגיהם של יעקב, הדר וכרמל, שעשו חיל כל אחד בתחומו. המשפחתיות הייתה חשובה לך, מרים. אמרת:אנחנו שייכים לדור שהוריו עקרו עצמם משורשי משפחתם, וחובה עלינו לחבר מחדש חוליות לשלשת הדורות." הייתם קרובים לילדיכם ברגעי אושר וכאב, והם ידעו להעניק לכם אהבה ודאגה אין קץ.
את שאר הרוח שלך, מרים, תעלת בשנים האחרונות אל הציור, ועשית זאת בשקיקה ובלהט נעורים. לא אחת הבטתי בתמונותיך וראיתי אותך מקופלת בתוכן: בנוף הבית-אלפי, בצל ההר צרוב השמש, בצבעי הפריחה החמים של עצי הפונציאנות, ובמשאת הנפש שאינה יודעת שבעה, הפורצת מתוך הכחול של הים אל האופק הרחוק.
אחר-כך באו ימים קשים. במשך כל תקופת מחלתו של לייבלה הקדשת לו את כל כולך. רצית להאמין שהרפואה והסעד הבלתי רגיל שהגשת לו, יביאו לו מרפא. ולא כך קרה. ובך כבר קיננה המחלה, ואת אמרת לי: "אין לי זמן לטפל בעצמי. כשלייבלה יבריא אתפנה לכאבי." עד שגברו עליך הכאבים, וכבר לא יכולת להתעלם מהם יותר.
לא הכרתי אותך , מרים, בימי ילדותך. היית בוגרת ממני בשנים. התוודעתי אליך באמצעות אמך, שהייתה חברה טובה של אמי, וכמנהג אנשי העלייה השלישית באותם ימים רחוקים, הייתה לוקחת חופשה מן הקיבוץ, ומתאכסנת אצל הורי. כשיצאת ללמוד בעיר, גרת בביתנו, יחד אתי באותו החדר, ולפתע הייתה לי אחות גדולה. במשך השנים הצטלבו דרכינו לרוב. כשהיית מטפלת של בתי הצעירה מיכל, כאשר עבדנו יחד במטבח ובקבקור, כאשר הזמנת אותי לראות את ציורייך, וכאשר שוחחנו על ספרות וספרים, ממש עד הימים האחרונים. הכרתי אותך ברגעים שבהם היית מתכנסת בתוך קוכייתך ונסגרת לעולם, וברגעים רבים של הומור, שירה והצגות של היתול ושובבות.
"האנשים משולים לכוכבי לכת" אומר השיר. "כוכב כוכב וייחודו, ואין כוכב דומה לעמיתו. איש איש ועולמו שלו - חרף רגעו המופלא שאין דומה לו, ושעת אימה שלו שאין לה אחות. ובמות האיש - משהו דגול ויקר, שאין תמורה לו, מסתלק ללא שוב.
לא אנשים מתים , כי עולמות."
שלום לך, מרים,
רחל אהרוני

מירלה
את עומדת כאן מול הגלבוע
והצבעים והריחות חוגגים סביבך.
הנה הפונציאנה, והנה הסיגלון.
את הבית הזה את מכירה מזה שנים.
את משגרת לנו את הנוף שלך,
שהוא שלנו,
זרי הפרחים הארוטיים
הכחול הנהדר של הים
זה מצטלצל בעיניים
וזורם בכל הגוף.
תודה לך
מאירה

תגובה של מרים לתנועת "ארבע אימהות"
ראש השנה 1997

גם אני אחת מארבע אימהות.
ידינו הרכות חיבקו באהבה ובחום
מתיקותו של כל תינוק,
תלתליו של הילד,
בלוריתו של העלם
ופניו של האיש.
עיניו היפות, מלאות האור והתקווה,
כבו מכאב ודאגה.
ואנחנו נושאות את ידינו שהיו לאגרוף
הסוגר על הכאב הזה, האימה והפחד.
ידיים של ארבע מיליון אימהות – די!