גדעון שיזף PDF הדפסה דוא

נולד ב - 6.11.1935

נפטר ב - 11.10.2012

היה נשוי להגי לבית כהן

אב לחן, שרי, אלה בהט

אודי, וטל כהו ויימן

 

כתב הלל נוימן
נפרדים אנו היות מחברנו גדעון שיזף - חבר, ידיד ואיש רעים להתרועע.
גדעון - אחד מאתנו, אחד משלנו, אבל קצת אחר. אמנם "ילד חוץ" אבל מעט אחר. מאלה שהצטרפו אל...אך היה לו את המיוחד שלו. נולד בחיפה להורים שהיגרו מפולניה לגרמניה, ומשם לארץ ישראל. משם שליטתו בשפה הגרמני. למד בבית ספר "אליאנס" וכך למד צרפתית.
ילד יחיד להוריו, מאוד פעיל. היה חבר ב"צופים", שיחק כדורגל, ניגן קלרינט ובגיל 14 החל לעבוד כדי לממן את לימודיו בערב.אלינו הגיע , כשמיסד את חייו עם הגר לבית כהן, הגי שלנו, והוא כבר עצמאי ומנוסה עם אופי מעוצב. היה קצין ב"גבעתי" שם פגש את הגי. לקח חלק בהקמת מכרות תמנע, ועבד במחלקת קירור ב"משביר לצרכן" בחיפה.

גדעון הגיע לבית-אלפא ב - 1959, נישא להגי, ומתחיל את דרכו ככולם בענפי החקלאות. אין לו כל רקע והיכרות עם חיי הקיבוץ ומהותו, אך יש בו את הרוח האופטימית, הקלילה והעליזה. יוצר בקלות קשר טוב עם אנשים, גמיש בהשתלבותו בעבודה ובתפקידים, ומוצא את מקומו בחברה, על אף חילוקי הדעות וההשקפות השונות. עומד על דעתו ואינו מוותר, אך יודע גם להקשיב ולהשלים. חלק מדעותיו, שהיו מקוריות, ולעתים נשמעו חריגות, הפכו לימים למציאות. כשכולם הציעו להשומר הצעיר / מפ"ם - הוא החזיק ממפא". היה הראשון להציע התחלות בהפרטת מצרכים, כאשר על כולם המילה נשמעה עוד כטאבו.
גדעון נמשך לנושא החשמל לסוגיו. התמחה בתחומי הקירור ומיזוג-האוויר, והיה ממקימי הנסיון למפעל בתחום זה, אך ידע גם להרחיב את עיסוקיו וידענותו בתחומי המסחר וסחר החוץ, בתחום המזון ונושאי התיירות. לאחרונה התמחה גם בנושר התקשורת בקיבוץ. אופקיו הרחבים הביאוה לשליחות עם משפחתו בארצות אפריקה. שליחות לא קלה, הן למשפחה והן לו עצמו, אך ללא ספק נסיון חיים רב חוויות עבורם.
היה ברוך כישרון בלימוד ושימוש בשפות, וידע היטב מלבד עברית גם צרפתית, גרמנית ואנגליית. הייתה טבועה בו הגישה הבלתי אמצעית במגע עם אנשים מכל הסוגים והשכבות, תכונה חשובה, שעשתה לו רבות המרוצת חייו.
גדעון אהב את הנאות החיים, ויותר מכל אהב לטייל, לראות ולהתרשם - בארץ ובעולם.
לצידו תמיד הגי וילדיהם. גדעון היה איש משפחה למופת, ויחד עם הגי הקים וטיפח משפחה גדולה, יפה ומלוכדת.
לך הגי, שידעת לתרגם לשפת יום יום באומץ ובנחישות את מילת הכבוד , הנאמרת בין בני הזוג: אעמוד לצדך בבריאות ובחולי, בנאה ובסגריר, בקל ובקשה, בטוב וברע.
לך הגי, לילדיכם, נכדיכם ובני המשפחה והידידים, אנו לוחצים יד, עומדים לצדכם, משתתפים בצער ושותפים לדרך.
מנחמים אתכם ומתנחמים עמכם.
הלל נוימן

אהוב שלנו

סוף סוף חזרת הבייתה הפעם - להיפרד לתמיד.
ברקע צלילי המוסיקה של ברהמס, המלווים אותך, יחד אתנו , כמו שרצית, בדרך שאין שבים ממנה.
חמש שנים של פרידות קשות מנשוא, איבדנו אותך טיפין טיפין, בכל פעם מחדש.
אתה, שהיית הנוהג, המנווט והכלכלן שלנו, איש העולם הגדול, חובב גיאוגרפיה והסטוריה, קורא אינציקלופדיות כספרי קריאה, ציניקן, בוטה, מצחיק, אוהב מוסיקה והכי הרבה אוהב אותנו.
הגבר שלי. רעי שלי הנפלא, חולק עמי בכל, אבא נהדר, מארגן טיולים, מבשל, קונה , מתקן ומתקין, מפנק ומביא מתנות. בן מסור מאין כמוהו - וסבא משוגע.לאט לאט הרפית מן המושכות, התעייפת עוד ועוד. עד שהיית כילד קטן המחפש את אימו ללא הרף. המון פרידות, שקרעו אותנו זה מזו.פרידות אכזריות, שהיו כרוכות בהחלטות קשות ובייסורים גדולים.

עכשיו אנו אוספים את השברים, מנסים לאחות את דמותך, ולהיזכר בכל מה שהיית עבורנו לפני רעידת האדמה. מלקטים את רגעי האושר, רסיסי הצחוק... את האהבה.
סלח לי אהובי, על רגעי הכעס, על חוסר הסבלנות ובוודאי גם על חוסר ההבנה. כל כך קשה להבין, לתפוס ולהפנים את אשר עוללה לך הפגיעה הקשה. איך מבינים את שהופך אדם למישהו אחר, כל כך שונה ובלתי צפוי.
סלח לי שנטלתי ממך את הריבונות, את הזכות לקבוע את שגרת יומך - את מקומך לצידי. סלח לי על מה שלא ידעתי, על מה שיכולתי לעשות ולא עשיתי. אתה נשאת אותי על כפיים - ואני לא יכולתי יותר.
תודה לכל תומכי הרבים: משפחתי הנפלאה. ד"ר ורד, כל נושאי התפקידים, ואלה הדואגים תמיד לתחזוקת הקלנועית. חברי וידידי והצוות הנהדר של "בית גלבוע" שעטף  אותנו בחום ואהבה, ודאג לכל מחסורך.
עכשיו אתה בבית - עכשיו אתה כאן... ואינך.
הגי שיזף

אבא שלי -  לוקח אותי על הכתפיים את כל צעדת הגלבוע.
אבא שלי - בקושי קם מהכיסא.
אבא שלי - מבשל לנו מעדני גורמה.
אבא שלי - לא יכול להכין לעצמו כוס קפה.
אבא שלי - יודע לתקן כל דבר.
אבא שלי - לא יכול לנעול לבד את נעליו.
אבא שלי - הוא איש העולם ויודע בכל מקום להסתדר.
אבא שלי - צריך ליווי לשירותים.
לאבא שלי - יש יד גדולה וחמה, שעוטפת באהבה את ידי הקטנה.
לאבא שלי - יש המון חברים, הוא מסמר שלן,
ובשולחן שלו יושבים תמיד הרבה אנשים.
לאבא שלי - יושב בחדר האוכל בבדידות מזהרת, וזה מכאיב.
לאבא שלי - יש תמיד משהו להגיד, בדיחה, הקנטה, מחמאה.
אבא שלי - כמעט שלא מדבר, ואף אחד לא מדבר אתו.
אבא שלי - הוא האיש הכי יפה בקיבוץ.
אבא שלי - הוא עמוד התווך של המשפחה.
אבא שלי - גוו שחוש כגבעול, נדחק אל הפינה.
אבא שלי - סב לילדי, מוכן להוריד להם את הירח.
אבא שלי - מרגיז את ילדי כמו ילד שובב, שלא שולט במעשיו.
אבא שלי - תמיד מטפל בי כשאני חולה.
אבא שלי - אנשים אחרים מטפלים בו, כי אנחנו לא יכולים...
כי איך אפשר לקבל את אבא נערץ וכמעט כל יכול, כשבר כלי  ההולך ודועך מיום ליום?אני עומדת מהצד, מבולבלת, כואבת ולא יכולה להחליף איתך תפקידים... ובאות בעירבוביה תחושו של כעס, כאב, אשמה, בדידיות ובושה, ואין לאן לנתב אותן, ואין מלמעלה רחמים.
אימא, את גיבורת עם ישראל, חסידת אותות העולם, שהלכת כךעם אהבתך באש ובמים. ולי נותר לייחל שגם האהבה שלי ושל אישי תהיה כה גדולה, שלא תדעך, ותעבור הלאה לילדי, כמו שאתם העברתם אלי את אהבתכם לנו ואהבתכם זה לזה.
אבא שלי - הרגע הזה מלווה אותי כבר למעלה מארבע  שנים, וכשהוא מגיע הוא
כל כך כואב וסופי...
אבא שלי - נוח על משכבך בשקט ובשלווה, שכל כך מגיעה לך.
אתה בלבנו לעד!
אלה שיזף-בהט

כתב נתן שחם
הקבר הפתוח אינו המקום שבו אפשר לומר מה שראוי שייאמרעל האדם שהלך לעולמו. מה היו מעשיו ומה שהיה לעצמו, למשפחתו, לחבריו, ולכל מי שהכירו. כל מה שאפר לבטא במקום הזה הוא רגש והלך נפש.
מקובל לומר על מי שימיו האחרונים היו רעים, שהוא נגאל מייסוריו. אבל גדעון, לא רק ייסורים ידע  בחודשים הארוכים שעברו עליו מיום שהוגבל כושר התנועה שלו. מי שפגש אותו נוסע בקלנועית שלו בדרך, לא יכול היה שלא להשגיח במבט העירני, הפיקח, המלא חיוניות, והצטער שחיוניות זו שוב אינה יכולה להעמידו על רגליו. וכשנפרד ממנו, אחרי חילופי ברכות ואיחולים, נשא עמו את המבט העצוב הזה, השופט את מצבו אך מבקש להמשיך ליהנות מכל הדברים שכה היטיב ליהנות מהם, מבטו של אדם שאהבת החיים, אפילו חיים שכאלה, לא נטשה אותו עד יומו האחרון.
ואין להתנחם אלא בזאת,שהאדם שהורגלנו לראותו נכה, חדל אונים וזקוק לעזרה, אחרי שהוא הולך לעולמו, אנחנו יכולים לשוב ולהיזכר בימיו הטובים, בעודו במלוא אונו, איש נעים הליכות, שחיוך לבבי שפוך על פניו גם בשעות צרה. ולשוב ולסקור את הדרך הארוכה שעשה מיום שהגיע אלינו מחיים אחרים, מעולם מושגים אחר, עד שסיגל לו את הסגנון ואת התוכן של חיינו, והיה לאחד מאתנו. את גדעון הזה ראוי שנזכור מעתה, ולא רק את האיש בכיסא גלגלים, שמחלתו גזלה ממנו את חדוות החיים הפשוטה, שאפיינה אותו כל ימי חייו.
שלום לעפרו.