יחיאל (קולטון) קדמי PDF הדפסה דוא

נולד בבלאשקי, פולין

ב - 15.3.1915

נפטר ב - 7.3.2003

בן לשלמה אלחנן  והדסה

היה נשוי לגיזלה

אב לזיוה ונורית

יחיאל קדמי לבית קולטון, נולד ב - 1915 בעיירה בלאשקי בפולין, למשפחה ציונית. בגיל 10 הצטרף לתנועת "השומר-הצעיר".
יחיאל עלה לארץ עם כל בני משפחתו - הורים, ששה אחים ואחות - כבעלי הון, ומיד יצא
לקיבוץ עין-שמר להכשרה, שנועדה להקים את קיבוץ שמיר. כעבור שנה עבר הגרעין לקיבוץ רמת יוחנן, שם הכיר את גיזלה והם הקימו משפחה. בתם הבכורה זיוה נולדה ברמת יוחנן, ובתם השנייה  נורית נולדב בבית אלפא, לשם עברו עם הטראנספר ב - 1940
הוא עבד ארבע שנים כזבלן. החל מ - 1945 , ובמשך 40 שנה, עסק בעשייה חינוכית, במסגרות שונות. הדריך חברות נוער, קבוצות של נוער עולה, ששרד את השואה, וכן גרעיני הכשרה של התנועה, בדרכם להגשמה בקיבוצים.
יחיאל למד בסמינר למורים בתל-אביב, ואחר-כך שימש שנים רבות כמחנך ומורה למקצועות הומניסטיים בכיתות הגבוהות במוסד החינוכי. לימד מקצועות כמו כלכלה מדינית, סוציאליזם ומרקסיזם, בהם נחשב למומחה, וחלקםהיו ממש מזוהים עמו.
בראשית שנות ה-60 ייצא לשליחות חינוכית של שנתיים בברזיל. כאשר חזר, שימש רכז פדגוגי במוסד החינוכי במשך מספר שנים.
בשנות ה - 70 פעל במדור המוסדות שך מחלקת החינוך הקיבוץ-הארצי, בין היתר ריכז את נושא תוכניות  הלימודים.
כיהן כמזכיר הקיבוץ בשנים 1971-1972. במשך השנים היה חבר וריכז ועדות שונות: ועדה פוליטית, ועדת חינוך וועדת השכלה.
יחיאל כתב ופרסם מספר ספרים: "פרקים בתורת הכלכלה" "בין שמא לודאי" - ביקורת ספרותית, "בין הקטבים" - על שירי לאה גולדברג, כמו-כן ערך במשך שנים את כתב- העת "החינוך המשותף".
בשנים האחרונות, בעקבות מחלותיו עבר עם גיזלה לבית-הסיעודי, כשהוא מנסה לשמור על עצמאותו ככל שיכול- עד שנכשל.

כתבה זיוה
אבא יקר!
אתמול היינו אצלך בביקור, כמו בכל שבת כמעט בשנים האחרונות. נראית לא טוב. לא יכולת להרים את הראש, הידיים רעדו, היית קר. אבל היכרת את כולנו, חייכת את החיוך הכחול שלך - כמו של ילד שמח שרואה את יקיריו - אמרת "חג שמח" וכששאלנו לשלומך אמרת כמו תמיד: "בסדר" אבל זהו, שלא היית בסדר. כשנסענו כבר היית במיטה, מחובר לחמצן, מתקשה בנשימה. לרגע הסתכלת בי בעיניים בוהות, אולי נפרדת.
שעה אחר-כך הודיעו לנו שאתה איננו. לא סבלת, פשוט הלכת כי נגמר לך הזמן.
בן 88 , גיל מכובד.
זיקנה יפה אי אפשר לקנות. גם אי אפשר לבחור איך להסתלק מהעולם, עדיין לא. אבל הסתלקת יפה. ובבית.
ליווינו אותך בשנים האחרונות ברגעים היפים וברגעים הפחות יפים, גילינו יחד עמך שאריכות ימים אינה תמיד "אושר השמור לבעליו לטובה" לפעמים ההיפך.
תמיד אמרת שלא איכפת לך להזדקן בגוף, רק שהראש ישמור על צלילותו, פחדת. כל אחד פוחד.
בשנים האחרונות, כשדעכת לאט לאט איבד הראש את כישוריו. תמיד היכרת אותנו ושמחת, אבל כבא לא יכולת לזכור הכל ולצטט מכל מה שידעת ואגרת ואהבת. ואתה תמיד היית בור סוד שאינו מאבד טיפה. ובשבילנו: יודע הכל, זוכר הכל ובעל תשובה לכל דבר. אולי פחדת גם מאובדן הכבוד. בן-אדם שהוא סיעודי ומטופל ע"י אחרים, גם בקטעים האינטימיים ביותר. אולי הוא מרגיש שהוא מאבד את הכבוד ויהא הצוות המטפל המסור והטוב שבעולם, מכבד ומטפל ומגן ואוהב.
כל-כך הרבה אהבה צריך לשים במקום כדי להרגיע את הפחד הזה, ולא תמיד זה מצליח.
אנחנו נעדיף לזכור אותךמהפנים היפים שלך, כאיש משפחה בכל רמ"ח אבריך, אוהב ומשקיע הכל במשפחתך הגרעינית הקטנה, אישה ושתי בנות, שהולכת ומתרחבת עם השנים בנכדים ובנינים והופכת לשבט.
והפן השני והעיקרי בוודאי, הוא היותך איש חינוך בכל מהותך, מורה ומחנך, מדריך ומלמד ושליח בחו"ל. החל בחברת הנוער העולה בשלהי מלחמת העולם, ממשיך בשתי חברות ה"נחשונים" הירושלמיות, ואלפי שעות החינוך שהשקעת בהן התלהבות צעירה ושוקקת. וכלה, בוודאי, במאות תלמידיך במוסד החינוכי, בקבוצות השונות שחינכת ולימדת במרוצת השנים, שהתקדמו אתך עד שכבר לימדת דור של "נכדים" - הבנים של חניכיך הראשונים, וכמה היית גאה בהם.
למדת בסמינר הקיבוצים ובאוניברסיטה העברית בירושלים, אבל בעיקר לימדת את עצמך: הסטוריה, תנ"ך, ספרות עברית וכללית, דקדוק עברי (באיזו הנאה)כלכלה מדינית וסוציולוגיה חברתית - הומניסט אמיתי. תמיד על המדף מעל המיטה עשרות ספרים שאתה קורא בו-זנית, וזוכר, ואחר-כך כותב מסות וביקורות ומוציא ספרים. הומניסט ומהפכן בלתי מתפשר.
הסיפור שמתגלגל במשפחה על מחנה האוהלים בהכשרה של קיבוץ שמיר, ליד רמת יוחנן, ועל בחור אחד צעיר, רזה וחתיך - עיניים כחולות ובלורית מתנפנפת - ששוכב מתחת למיטה באוהל בחצי חושך, כל החברה על המיטות והוא שם למטה קורא לו את קרל מרכס, ואיש אינו יכול להפריע את הריכוז הזה.
ואיזה מאהב של השפה העברית, נהנה להתבטא בה (משליך כלאחר יד את כל השפות האחרות, והוא ידע כמה) נהנה לעגוב על העברית שמתמסרת לו בקלות, ונוצרות מילים נפלאות, שאפשר לשחק בהן, לפרק ולהרכיב, לשאול ולענות, לחבר משפטים לרעיונות לספרים, למצוא מילים נרדפות וזהות ומנוגדות והפכים ולכתוב ולכתוב.
עברית (אגב) שלמדת בחיידר בפולין, גירסא דינקותא, ושלטת בה היטב כשעליתם לארץ, אבא ואימא וחמישה ילדים (שניים כבר היו בארץ) שעולים לארץ בגלל ציונות - ערב פרוץ מלחמת העולם ומשתקעים בתל-אביב.
אתה היחיד שהולך לקיבוץ, איש השומר-הצעיר, אידאליסט ומגשים, אוהב את ארץ ישראל ואוהב את הקיבוץ באמונה שלמה עד תום ועד יומך האחרון.
שנאת ששוללים ממך את החירות הבסיסית, את החופש, מהפכן שכזה. בימיך האחרונים התלוננת שסוגרים לך את הברזלים של המיטה, ושוללים ממך את זכויותיך ליפול ממנה או לרדת כל אימת שיתחשק לך.
והיית יורד ונופל ונחבל וסופג מכות יבשות וכועס, ולא הועילו הסברינו שזה לטובתך, ורק בשביל שלא תיפול. אין שוללים זכויות בסיסיות, גם לא בחדרי חולים של בית-אלפא.
היו לך הרבה כעסים, ולא קל וגם חסר סבלנות לפעמים, וכל הזמן רצית רק לחזור לחדר, חלקת אלוהים הקטנה , שטיפחת יחד עם אימא וכל-כך אהבתם. שם, לרגלי הגלבוע, אנחנו הבנות וגם הנכדים נזכור אותך כאבא- סבא משוגע ואוהב. קורא לנו את שלום עליכם ו"ספיח" של ביאליק, ושר לנו בקולך הערב שירים של טשרניחובסקי ורחל.
מלמד אותנו לאהוב ספרות, ולא נותן הנחות, רק המלצות למיטב הספרות העולמית והישראלית , וכך מנחיל לנו את אהבת הספרים והקריאה לתמיד. וכך גם לנכדיך, שכולם אוהבים ספרים בטעמיהם המשתנים, כולם קוראים כמו שרצית, והכל בזכותך. והיו הטיולים שטיילת אתנו, ואחר-כך עם הנכדים על הגלבוע בחורף, קוטפים מלוא חופניים רקפות ונרקיסים (כן , היה מותר והיה כיף) או הולכים לשדות וחוזרים בריצה, רטובים מגשם, או זוללים אשכוליות בפרדס. לא הכרת את שמות הפרחים והצמחים, זאת לא ממש ספרות, אבל אהבת את כולם ואהבת לטייל וזה הספיק. והאהבה לנכדים, וההשקעה יכולת לקטוף בשבילם את הירח.
ושוב מעל לכל האהבה שלך לאימא עד הסוף. לטפל בה, לשמור עליה, להילחם בשבילה ולהביא לה כל בוקר שושנה רעננה מהגינה.
מתארכים הדברים ומתבלבלים, בוודאי אינם משנה סדורה כמו שאהבת. יש עוד המון מה לכתוב, אבל אתה איננו, ורק רצינו להגיד לך, שכמו שידענו כמה שאתה אוהב אותנו, את כולנו, ככה גם אנחנו אוהבים אותך בלי חשבון, כולנו אהבה עצומה שהייתה צריכה להספיק.
אוהבים אותך גם עכשיו -נוח בשלום -
זיוה
כתבה נורית
אבא של
אני מבקשת סליחה
כאן ועכשיו
סליחה
שחלק מהמילים האלה כבר כתבתי מזמן.
כבר הרבה זמן אני נוסעת בדרכים הארוכות מהנגב לעמק, ומהעמק חזרה לדרום.
אחת לשבוע
ובכל פעם אני חושבת -
איך אמצא אותך הפעם?
עדיין איתנו.
או כבר מרוחק.
לא פה...
לא עוד עם אימא...
אבא שלי
המון מילים עולות בזכרוני כשאני חושבת עליך:
ארון ספרים
עמוס
עמוס
עמוס
קריאה אין סופית, לא ספרים לקישוט...
אידיאולוגיה - המון! לוהטת וכל-כך מוחלטת.
תמימות. כן - אמנם בגרות וחכמה והמון ידע אבל תמימות מדהימה,
ואהבה - המון המון אהבה
ואימא, הכל לאימא
המסירות שאין קצה וגבול
מסירות של נתינה
לתת את הכל - כשאפשר, וגם כשלא.
ושיחות
על הכל
והכל אתה יודע
ובהכל מתמצא
ומחנך
ומוסד כל הזמן
ופילוסופיה
וכלכלה וציונות היסטוריה
בספרות ושירה
תמיד ימצא שיר...
והאופטימיות - הרי אצלך הכוס הייתה תמיד
תמיד מלאה...
ונתינה - את הנשמה ואת הלב
ואנחנו קיבלנו - אימא והבנות והנכדים והנינים
מלוא הטנא
עם החיוך הנפלא
עם העיניים התכולות שלך
שעד שלשום עוד חייכו כשהצלחנו לאפס אותם
כשהמסך עוד מורם
והוא ירד, המסך
ואתו קרסו כל המערכות
והיה לך קשה
וסבלנות - זה לא היה הצד החזק שלך מעולם,
והיא נגמרה
והכל נגמר, אבא
והמסך יורד
ואני בוכה עם אימא ועם זיוה
ועם כל השבט שלנו
שאוהב אותך כל-כך
אז אני מבקשת סליחה, אבא
כאן ועכשיו
שחשבתי על חלק מהדברים
כבר לפני הרבה זמן.
היה שלום אבא,
אני אוהבת אותך
נורית



חברי פלוגת העלייה הברזילאית בחיפה משתתפים
בצערכם ומתאבלים יחד אתכם .
אבד לנו איש חינוך יקר, שהגיע אלינו לברזיל
כשליח מפ"ם והשומר-הצעיר, ובו ראינו
מחנך, מדריך וחבר טוב. גם אחרי 40 שנה זכורים
השיעורים המאלפים של יחיאל ז"ל על תנועת העבודה,
על ציונות מגשימה, על הנחלת הלשון
והספרות העברית

חבל על דאבדין ולא משתכחין.
על תרומתו הייחודית של יחיאל ז"ל
המחנך הדגול, והאדם הנערץ, בעיצוב
חברת הנחשונים מירושלים בקיבוצכם.
מעומק הלב מביעים את צערנו באבלכם
מהנחשונים בירושלים

כתבה הנכדה הדס
גל
גב
גבע
עלג, בועל
עלוב, גבעול ולוע
כמה מילים עוג אפשר להוציא מגלבוע?
מתחילים בהתחלה. זוגות זוגות של אותיות חוברות יחדיו למילים הקלות. אחר-כך עוברים למילים של שלוש
תוך עבודה שיטתים ומסודרת בראש.
לסבא יש רשימה אימתנית
של מילים בדרגה בינונית.
זאת לא חכמה, הוא נחלץ מיד להגן -
אתם עוד קטנים, אני כבר זקן.
קצת תמיכה פה ומעט רמזים שם
שחס וחלילה לא נפסיד ונלמד ונשכיל גם.
אבל אנחנו הצלחנו לבד מילים של חמש ושש, בורקות לו העיניים ואיזו נחת.
חברים                                                פילוסופי
מוסד                                                  פרגינט
חברות                                                עיניים כחולות טורקיז
השומר                                                מי ביקש
חדר-אוכל                                            הוא מייד קופץ 
שוויון, שיתוף, סידור עבודה ושיבוץ           כל המילים לא יספיקו ליחיאל-פרץ הלץ
כמה מילים מספיקות להיות קיבוץ?
קיץ, אוף איזה חום 
בוא נתכנן לנו סדר יום.
נתחיל בחדר-אוכל (בקושי קמתי, אבל סבא כבר לחוץ )                                
אחת עשרה ורבע , אוכלים צהרים בקיבוץ.
נמשיך במשחקים, אולי נרד למקלט
נחליף ארבעה ספרים ונחזור לחדר לאט.
שקט של בין-ערביים והקיבוץ ישן
רק איוושה של הרוח ומזגן מנגן.
לפנות ערב על ההר שהצהיב כבר מזמן
נחוד חידות ונטפס למצפה יוחנן.
נרד לגן היפני ונתגלגל את כל המורד
כמה אטרקציות יכולות להיות בקיבוץ אחד?
אבל יש לי חופש וצריך להספיק עוד המון -
בשבילי המציאו ת'קיבוץ עם כל השמוץ והחזון.
ויש גם בריכה וקוציפ בדשא וגלידת פונץ' בננה
ועל יד הבית ההוא, שלא רציתי שתעזבו, עץ של פונציאנה.
שירה
סיפוריםחיוך של קונדס
רווחים בשיניים חברתי ופוליטי
מאהב של שלום, פייטן של שקט
תמים כמו ילד, עם קרחת בורקת.
ספסר של שפות ופייטן של עברית
שבין הרגלים ישן עם כרית.
מאמין אין קץ, הוגה דעות, אידיאליסט של השמאל וזמר מקהלות.
דאגן קיצוני ושומר על קשרים שיש,
שואל: מה נדברתן, ו/או מתי נתפגש?
פנקן בחסד וסבא למופת
וגם היחיד שנתן לי צ'אנס באמת
כי כשכולם כבר חשבו שזה לא יכול להיות,
בגיל שלושים ומשהו התחלתי גם אני -
בדיוק כמו שתמיד אמרת - לאכול עגבניות.
בקיבוץ שאהבת, עם סבתא אחת ויחידה
נפער עכשיו חור, שאת כולו תמלא האגדה.
שלך, דוסקיל'ה