גיזלה (פינקו) קדמי PDF הדפסה דוא

נולדה בחרלאו, רומניה

ב - 15.2.1914

נפטרה ב - 18.10.2003

בת לישעיהו ושרה

הייתה נשואה ליחיאל

אם ׁׁׁלזיוה ונורית

דברים על הקבר
גיזלה נולדה למשפחת פינקו בעיירה הקטנה חרלאו שברומניה, בפלך מולדביה בשנת 1914. עיירה ציורית במורד הרי הקרפטים, שתושביה יהודים ורומנים. הייתה אווירה יהודית בעיירה, הוריה של גיזלה ישעיהו ושרה לא היו מסורתיים, ודברו עם הילדים רומנית. גיזלה למדה רק שנתיים בבית ספר "תרבות" בו למדו עברית ורומנית, אחר-כך עברה לבית-ספר רומני, מפני ששכר הלימוד בו היה נמוך יותר, והמשפחה חיה בדוחק כלכלי. לימודים תיכוניים למדה עם עוד חברים בשיעורים פרטיים, ורק נבחנה בגימנסיה. כך גמרה שש כיתות, אך לא המשיכה בגלל משבר משפחתי. אביה עבד קשה והשפעתו בבית לא הייתה גדולה. רק אימה שמרה על השבת וחגי ישראל. על התנועה הציונית שמעה גיזלה לראשונה בעת נסיעתה לבחינות הגימנסיה ביאסי, שם שמעה גם על תנועת השומר-הצעיר, שפעולותיו כבשו את ליבה ולב חבריה, והם הקימו קן בעיירה, בו הייתה מדריכה בהיותה בת 16 בלבד, ואחר-כך אף הייתה ראש הקן.
מספרת גיזלה: "הצלחתי לשכנע את הורי על דרכי בתנועת השומר-הצעיר, שמטרתו הסופית היא עלייה לארץ-ישראל. גם הורי שאפו לעזוב את הגולה ולעלות ארצה. אני הייתי קרש-הקפיצה שלהם למטרה הנכספת."
בגיל 18 נקראה גיזלה לבוקרשט לפעולה למען הקרן-הקיימת, וכבר תכננה את עלייתה ארצה. חצי שנה הייתה בהכשרה בחוות השומר-הצעיר ביאסי, אחר עברה להכשרה בבאקו, שם עבדו בתעשייה. גיזלה נתבקשה להישאר עוד שנה בקן בעיירה לפני עלותה ארצה. בשנת 1935 עלתה ארצה עם גרעין שהיה בשריד, ואחר-כך עברה לקיבוץ שמיר, שישב ליד רמת-יוחנן. שם הכירה את יחיאל והקימה עמו משפחה. נולדו להם שתי בנות - זיוה ונורית.
עם הטראנספר ב - 1940 הגיעה המשפחה מרמת-יוחנן לבית אלפא.
בהיותה בשמיר עבדה גיזלה במשתלה לגידול פרחים, בהכנת חצץלכביש, בבית חרושת לגזוז (קארנה) תוך שהיא חוזרת מאוחר בלילה, בסכנת נפשות, מכפר אתא לגבעת אושה, כדי להגיע לפלוגת "שמיר". ברמת-יוחנן עבדה גיזלה ברפת, והמשיכה בכך גם בבית-אלפא, עד שחלתה בדלקת בידיים ובגב. עבדה גם שנתיים בג- הירק. בגלל המחלה עברה לעבוד במזכירות הטכנית: רישום עבודה, סטטיסטיקה, תשלומים לעובדים שכירים, ביטוח לאומי, מס אחיד ותיעוד רשמי לחברי הקיבוץ.
גיזלה מילאה תפקידים שונים בקיבוץ: בוועדת חברים, ועדת ביטחון, במערכת העיתון, בסידור עבודה וכחברת מזכירות. גיזלה ויחיאל היו גם בשליחות התנועה בברזיל.
נוחי בשלו, גיזלה יקרה, מיהרת להתאחד עם יחיאל שלך, כמאמר הפסוק " בחייהם ובמותם לא נפרדו."
כתבה זיוה
אימא,
לא חיכית הרבה זמן מפטירתו של אבא. ארבעה חודשים ופתאום הלכת לנו, בלי התראה מוקדמת, מות נשיקה אצל נורית בבית, רחוקה מבית-אלפא, אבל מאושרת מהביקור המיוחד הזה. ועדיף ככה.
דרך ארוכה עשעת מהשומר-הצעיר ברומניה, כנערה צעירה, חלוצה, שעולה לארץ ישראל, והתחנות שבדרך: בהכשרה של קיבוץ שמיר, בהצטרפות לרמת-יוחנן, בטראנספר המפורסם לבית-אלפא, ואת כבר עם אבא ותינוקת קטנה. ואחר-כך בקיבוץ, עבודה ברםת בשנים רחוקות, מילוי תפקידים שונים, נסיעה עם אבא לשליחות בברזיל, עבודה רבת שנים במזכירות של הימים ההם: בהנהלת חשבונות, במרכזיה ולבסוף - כאשר כבר לא ראית טוב - ארגת שטיחים יפהפיים בעבודת יד על הנול, אצל קירה. ועד הלום כמעט בת 90 בקיבוץ שלך.
היה לך קשה בחודשים האחרונים להישאר לבד, אחרי כל כך הרבה שנים של ביחד, בזוגיות יפה ומדהימה , עד שהפכתם  לסמל בית-אלפא של זוג מאושר, נוסעים ברחבי הקיבוץ עם הקלנועית הזוגית, ערים לכל שינוי ואהבים ככל מטר.
אנחנו במשפחה ידענו שלכל דבר יפה יש גם צד שני  והחיים בשנים האחרונות לא היו קלים, גם הזוגיות נפגמה - כנראה זה דרכו של עולם, ואולי הזיקנה אשמה.
ישהת בחודשים האחרונים מול התמונות היפות שלכם, כשהייתם צעירים, מתרפקת על העבר, וכל ערב בטלפון אומרת לנו שאת בוכה מול התמונות לבד ומתגעגעת לאבא. הבנו אותך , לא יכולנו לעזור.
עכשיו הצטרפת לאבא, לספר לו את החדשות האחרונות ולהיות שוב ביחד. לתמיד.
לנו כאן נחתם פרק ארוך ואהוב,  לא יהיה יותר בית בבית-אלפא, במשמעות של חדר של הורים ואהבה גדולה. בית-אלפא נשארת ויש חברים, אבל לא יותר בית, וגם על זה אנו בוכים.
רוצים לזכור אותך כמו שהיית כשהיינו קטנות, וגם יותר גדולות: ידי זהב, רוקמת לנו חולצות וסורגת סוודרים יפהפיים בפדנטיות מדהימה, צריכה שהכל יהיה מושלם ואסטתי, עושה לנו מגזרות נייר של בובות בשרשרת , המחזיקות זו בידה של זו, מעשה פלאים שרק את ידעת. מטפחת גינה פורחת ביחד עם אבא, וצריכה שהבית תמיד יהיה מצוחצח ונקי, טיפ טופ, גם אנחנו כאלה.
זוכרים את נקניקי השוקולד שכל הנכדים אהבו. ועשרות אלבומי תמונות מסודרים למופת ומספרים את הסיפור המשפחתי שלנו.
בשנים האחרונות הייתם את ואבא בחדרי החולים, הבית הסיעודי של בית-אלפא. הדימוי של הבית מפחיד לפעמים אנשים שנזקקים לבוא בשעריו, ויש העוקפים אותו ונמנעים מלבוא לבקר. אנחנו מצאנו בית מלא אור וחום ושמחת חיים, טיפול מסור של כל הצוות, תשומת לב ודאגה כנה, חוג למוסיקה, קבלות שבת, מלאכת יד וקישוט מתחלף. והעיקר , נסיון אמיתי לשוות למקום תחושה של בית על כל המשתמע ממנו. ההורים ואנחנו, שהפכנו להיות חלק מהבית, גילינו בו כל הזמן עוד נקודות של חן וחסד.
הלואי שיהיה הכוח לקיבוץ להמשיך ואף לשפץ את המקום, למרות הקשיים.
תודתנו הכנה לעושים במלאכה.
זוכרים אותך יפהפיה, צעירה ואוהבת.
זוכרים אותך מבגרות ועד זיקנה.
אוהבים אותך.
שלום לעפרך.
זיוה

כתבה נורית
אימא
עכשיו שעת לילה מאוחרת. סיימתי לאסוף את כל הדברים שלך, שהבאנו את ואני, שיהיו לך ליומיים שתהיי אצלנו.
יומיים של חג.
שהיו בשבילך חג.
ואולי החג והאושר הרב שעטפו אותך ביומיים האלה - אולי היו משא כבד מדי בשבילך, משא שלא יכולת לשאתו, שהכריע אותך.
שנים לא יצאת את בית-אלפא, בשל מחלתו של אבא, וכל כך רצית לבוא אלינו, דרומה ולראות את כולנו בביתנו.
ואתמול זה קרה.
התכוננו לזה כל-כך,
רצית את זה כל-כך
,
והיית כל-כך מאושרת בדרך...
נסענו דרך חוצה ישראל, עליו שמעת וידעת שדרכו אני מגיעה אליך מידי שבוע, וכל-כך התרגשת... וכאן חיכו לך כולם - הנכדים והנינים - ואמרת ל: אני מרגישה כמו בחלום. ועניתי לך - תראי למה זכית! החלום מתגשם!
והחלום הזה - החלום הזה ילווה אותך, ותוכלי לספר הכל לאבא, לדווח על הכל, ובעיקר על ההתרגשות הרבה, ההנאה האינסופית, ה"היי" שהיית בו כל השבוע לפני - ובעצם עד הרגע האחרון.
אמא - נפלת לתוך ידי, כך ממש בבית שלי, והייתי אתך ברגע מותך. לא היית לבדך. והיית מאושרת כל-כך, והאושר עטף אותך, והיה,כנראה, כבד מידי בשבילך...
אבא נפטר במוצאי חג השבועות, ואת, אימא, עצמת אתעינייך במוצאי חג הסוכות, ובעוד אנו יושבים ובוכים בבית, נשמעות בחוץ מנגינות שמחת-תורה...
שמחת,אימא, לפני מותך, ובכך אני מתנחמת.
היי שלום, אימא, אני אוהבת אותך.
נורית

כתבה סי היימן
גיזלה יקרה שלי
קיץ 1974, אוגוסט, חום אימים בחוץ. אני ילדה עם מזוודה, חוזרת הביתה לקיבוץ שלי, בעצם בפעם הראשונה אחרי שנים ארוכות ורחוקות עם אימא ואבא שלי, בפריז ובלונדון. כל-כולי בת 12 בלבד. אני זוכרת את החיבוק הענק שנתת לי, על מנת להסתיר את אימא שלי, שעלתה למכונית ובלית ברירה חזרה ללונדון הרחוקה. ישבת על ידי, על מיטה עם כיסוי כחול כזה, קצת דוקרני, במוסד.
רוח צורבת של חום יבשה את דמעותי, ואת נתת לי את כל החום שבן-אדם יכול לבקש.
אני חושבת שהדבר הכי קשה בפרידה ממך, גיזלה, בשבילי הוא להיפרד מהעיניים היפות, העמוקות שלך. עיניים שתמיד אמרו לי: "לכי לדרכך סמדריק, תחיי את חייך, אני כאן תמיד, כאן מחכה, מקבלת, מחבקת, סופגת, אוהבת ללא גבולות את כל בני הבית."
את ויחיאל הייתם בית אמיתי בשבילי, בית של אנשים לא צעירים, שהבינו שנחתה עליהם ילדה די סוערת, די נרגשת, ונתתם לילדה הזו מקום אמיתי...
מקום אמיתי זה לדעת להתחלק, ואתם בעצה אחת עם משפחת קלייין ועם הורי, התחלקתם בי עם משפחתי המאמצת בקיבוץ - יעל ויענק'לה קליין, היקרים כל-כך. לא כל ילדה זוכה לכל-כך הרבה אמהות ואבות. לא כל ילדה זוכה לכל-כך הרבה הבנה ואהבה. לא כל ילדה זוכה לדוד, שראה מהתחלה את הניצוץ והאש, שבערה בי לכתיבה ויצירה. יחיאל שמר על השפה שלי מכל משמר.
גיזלה, רק לא מזמן בחתונה שלי ושל רועי, חיבקת את התמונה ששלחנו לך, מסגרת אותה, שמרת כל פיסת מידע על כל חגיגה משפחתית, ליווית את לידתו של יהלי, בני הקטן, הספקת עוד להעניק כל-כך הרבה חום ותמיכה. לא הי שידוררדיו או טלביזיה שלי, שלא ראית או שמעת, תמיד מעודכנת, תמיד בעניינים.
אני חושבת שבלכתך, הדבר הכי קשה בשבילי הוא להיפרד מעמוד התווך של נעורי שלי. בית-אלפא, השם של הקיבוץ בו נולדתי. ביתי הראשון האהוב. והאות הראשונה באלף-בית. בלכתכם יחיאל וגיזלה האהובים, אתם משאירים אותי בהרגשה שחלק זה בחיי תם ונשלם, ולא יהיה עוד זכר לימים הראשונים, ימי הנעורים המדהימים. לבד מזכרונות ותמונות באלבומים.
בחדר הישן שלכם למרגלות הגלבוע הייתה קופסת קרטון ישנה ומתקלפת. חשוב לי לספר לכם עד כמה גיזלה שמרה על יצירתי: כאשר עברו לחדר החדש, הם שמו בחצר מאחורי החדר ארון עץ, ובו למעלה היה לי מדף עם הקופסה שלי. גיזלה אמרה תמיד, שחשוב שתהיה לי פינה רק שלי בעולם, ושאף אחד לא יגע בה. שנים אחר-כך היא עשתה סדר בארון, וצלצלה להגיד לי, שהקופסה עם השירים שלי שמורה בידיה הנאמנות - אין כאלה עוד אנשים בעולם כמו שלנו. אני זכיתי לגדול לצד אישה מדהימה זו.
זיוה ונורית וכל בני הדודים, אני רוצה לחבק אתכם, ולהגיד לכל אחד ואחד מכם תודה על כל השנים והקייצים שנתתם לי ביחד עם הסבא והסבתא הכי מדהימים, שנכד או נכדה יכולים לבקש בעולם כולו. תודה על הבית שננתם לי כשלא היה לי משלי.
תודה על הבית שנתתפ לאימא שלי, דליה, כשלא היה לה משלה.
נוחי על משכבך בשלום.
סמדר (סי היימן)

כתה הנכד צור
מאז שהלך סבא, ידעתי שזה יבוא מהר. זה צריך לבוא מהר.זוגות כמוכם מסתלקים יחד תמיד. מהמקום שבו היית, אם מביטים קדימה, רואים רק אפלה וריקנות, ורק מבט לאחור מגלה פס אור הנמשך הרחק אל העבר. נקודות האור הבודדות נעות במרחב, הן המשפחה - נכדים ונינים, אך מקור האור שלצידך- זה סבא - כבה והסתלק.תמיד היית שם לצידו -ארץ לא זרועה
והוא לצידך - באהבה שיש בשירים.רומנטיקה בלי מרכאות. כלים שלובים.
במושגים שלנו - הנכדים - תמיד הייתם יחד - יחידה אחת. מנה של סבא וסבתא - ואנחנו היינו הצרכנים הגדולים.
סבתא -
שערי השמים נפתחים עכשיו, והנה כף יד מושטת לעברך - זו כף ידו של סבא, קחי אותה ויחד היכנסו לעולם של מעלה.ואנו כל אימת שנביט אל השמיים שמעל הגלבוע, נדע כי מתהלכים אתם יחד שם - ורוחכם עמנו כאן.
צור

קדיש
יתגדל שם האדם
יתעלה פועל חייו
ויתברך בזיכרונונו על צרור מעלליו בימי חלדו
ועל המעש שלא הספיק להשלימו.
על החלומות שניטוו ונמוגו
ועל סגולות-יקר ואף חולשות אנוש
שנגוזו מבעד לדוק הערפילי של הזמן.
יזהיר זכר האדםוהדי חייו כזוהר הרקיע בלובנו ושמו לפני שמש ינון.
כי מותר האדם הוא הזיכרון מעבר למחיצות הזמן.
לא  בחושך שמו יכוסה.
צו המשך החיים יצמיח לכאבנו המשוקע.
הזמן במהלכו ירחם.
וננצור את כל פרי חייו לימים רבים.
יתגד ויתקדש.
(הנוסח הנ"ל נמצא בעזבונו של יחיאל, המחבר אינו ידוע)