שכנא נשקש PDF הדפסה דוא

נולד בסלונים, פולין ב - 1906

נפטר ב - 04.11.1981

בן יוסף וגיטל

היה נשוי לירדנה

אב לחמוטל אוריין

דברים על הקבר
שכנא כאן, לא יאומן.
שכנא - סמל הבריאות, הזריזות הפעלתנות.
חברו בו תבונת כפיים ואיש אשכולות. לעיתים מרושל בלבושו, אך בעל חוש אסטטי, אוהב מוסיקה ואדם. זה שנים רבות כאן בבית, נתון כולו למשפחתו, עבודתו בספריה בספרנות, מגעו עם חבריו הצטמצם, הזהו שכנא?
בני עירו הכירו שכנא אחר. עלם צעיר ממייסדי קן השומר הצעיר בסלונים רבתי, תוסס, מדריך צעירים ממנו והוא להם אח ודוגמא. אדם שאיכפת לו, סמל המוסר והיושר ומסירות לעניין ללא גבול ושיעור.
שכנא נולד עיר סלונים שבפולין, עיר בעלת ריכוז גדול של יהודים. היה מחונן בתבונת כפיים, עבד בנגריה והשתלם במקצוע, כדי לעזור לכלכלת משפחתו. ביתו היה בית חפשי, אפיקורסי להכעיס, אך הקשר של שכנא לתנועה ולציונות עוררו בו את הצורך לחפש אחר שורשים. שכנא למד בעצמו את מקורות תרבותנו ונכסי הרוח,  בשקדנות וביסודיות בר אוריין ומומחה בשפה העברית ומכמניה. ועד היום, גם בקיבוץ, הוא הבר-סמכא בענייני לשון. ועתה - אל מי נפנה עם שאלותינו?
קן סלונים נוהל על טהרת הצופיות של באדן-פאול. שכנא היה הראשון שהבין, שהצופיות אבד עליה הכלח, החל ללמד את בורוכוב. חניכיו היו גאים בו, הוא השיב רוח נעורים, מרדנות בקיים, רעיונות נשגבים, ועל הכל - רצינות וצימאון לדעת.
כן, שכנא היה משכמו ומעלה מכולם. אשר נטל על עצמו לעשות, עשה היטב, ואת אשר למד - למד על בוריו. על כן נשלח לפינסק במשימה לפקח על ה"חלוץ". מסירותו לעניין לא הותירה לו זמן לדאוג לצרכיו , והוא הגיע עד פת לחם. להט העשייה וחום הנעורים, אין בכוחם למנוע את המחלה הבאה עליו בגין הרעב התמידי.
אחרי שנות פעולה ב"חלוץ" הוא עולה ארצה, מצטרף לקיבוץ "הסולל" ומגיע לבית-אלפא. כאן מקים עם ירדנה חברתו לחיים משפחה.
היה שנים רבות רועה צאן, ולמד היטב את השפה הערבית. תמיד נוסף לסנדויץ' בתרמיל היו כמה ספרים שבלע בשעות שהותו עם העדר.
שכנא עבר לעבוד במוסד החינוכי, ועבד שם עד סוף חייו. הוא הקים במוסד ספרייה מפוארת, למד באופן יסודי את מקצוע הספרנות, עד היותו מדריך ומורה לספרנים ברחבי התנועה הקיבוצית ומעבר לה. היה מוכן תמיד לסייע לכל מבקש, בהסתמכו על מקור ידיעותיו הרבות בשפה העברית ובספרנות.
איך ומתי זה קרה ששכנא התרחק מחבריו? שונה היה, לא אהב גינוני טקס, אך תמיד ידעו כולם להעריך את הידע הצבור בו, את תבונת כפיו ובת שחוקו המפויסת.
שכנא כתב שירים רבים, שאת רובם פרסם בעלון הקיבוץ. לאחרונה עסק בכינוס דברי שיר שכתב כדי להוציאם לאור בספר.  ידענו תמיד ששכנא "חוטא" בכתיבת שירים, אך אינו מפרסם והם טמונים במגירתו. אולי ניבא לו ליבו את הצפוי וחש להוציא את כתביו, אך הקץ הקדימו. חבריו במשרד החינוך ישלימו את העבודה אחרי מותו.
רועה , איש ספר ומשורר הלך לעולמו. נשארו מיותמות ירדנה והבנות.
אין בפינו מילות תנחומים לירדנה לניצה, לחמוטל, לאחים ולכל המשפחה.
כאן, לרגלי הגלבוע, עליו רעה את עדרו ושר את שירו, ינוח בשלום.
דבורה
כתבה חמוטל
אבא שלי
שתי מילים פשוטות כל-כך אותן אומר כל ילד קטן, אך לי הן חובקות כל-כך הרבה עוצמה. אף פעם לא היינו זקוקים להכביר במילים כדי להבין את המתרחש בליבנו, ולתאר את הקשר העז שהיה בינינו. כל-כך הרבה אהבה ומסירות הייתה בך אלי, אותן עמלת ללא יגע להביע במעשים.
איש פעלים היית לאורך כל הדרך, אם בבית ואם מחוצה לו. תמיד רץ בצעדים קטנים ומהירים - אם לספריה, לחדר-האוכל או לתל-אביב לסידורים, ואתה אומר: "המלאכה מרובה והיום קצר..."
ידך בכל. מתפירת כפתור לשמלתה של אימא, תיקון מכשיר חשמלי שהתקלקל, נקיון הבית - "אימא אומרת שצריך..." - ועד לתרגומי חוברות, ענייני ספריות ברחבי הארץ והכתיבה. אך מעל לכל אתה שקוד על למידה ולמידה עצמית. אין דבר חשוב לך יותר מאשר ללמוד עוד ועוד, להכביר דעת בכל נושא והכל בשקדנות, מסירות והעיקר ביסודיות. אינך יכול לסבול חצי עבודה, הכל מוכרח להיות בדייקניות ולפרטי פרטים מהמסד ועד הטפחות, ואינך עוזב דבר עד שלא מיצית אותו עד תומו.
לימים, כשגדלתי אני, הפנית את כל מרצך להוריש לי את כל הידע שבך. כל-כך רצית שאהיה כמוך, שאתעניין באותם דברים שאתה התעניינת. בבת עינך הייתי, וכמו נשמתך נשמתי וכאילו לב ודופק אחד לנו.
הנה אני בכתה ד',  לומדים את נושא המים, בחדר ממתינים לי עוד שלושה ספרים בנושא, שמא לא מספיק נתנה המורה. וכשמגיעים לכיתה ה' ומתחילים לנגן על כלי נגינה - לדעתך אני צריכה ללמוד פסנתר, כי "עולם המוסיקה כל-כך חשוב לרוחו של האדם" קשה לקבל שהבת של לא "נבחרה" לנגן, ואתה מנסה לתת לה בדרכיך שלך, את מה שאתה חושב שמגיע לה. " לבת שלי מגיע הכל" היית אומר לאימא.
וכשאני יורדת למוסד, כולך גאווה. לכולם אתה אתה מציג אותי, ושוב ספרים נערמים בחדרי במוסד, ואינך נלאה מ"להרביץ" בי תורה. אני מרגישה שאתה מלווה אותי ובשמחה רבה לקראת העתיד מחד, ומאידך בחרדה שמא אובד לך לך כשאצא לעולם הגדול. אך לא כך קורה. הקשר בינינו  הוא בחזקת בלתי יינתק. בצבא וגם אחר כך, כשעזבתי את הבית, תמיד ידעת ליצור קשרים עם הסובבים אותך, ואני בגאווה מציגה אותך לפני כולם, וידידי הם ידידיך, וגם בנוסעי לחו"ל אתה ממשיך לשמור איתם על קשר.
כמעט עשר שנים עברו עלינו בכתיבת מכתבים. כל מכתב של הוא פנינה, מעין יצירה בפני עצמה. בעשר השנים הללו אני למדתי עליך יותרמאשר בכל השנים שהיינו ביחד. קלה עליך מלאכת הכתיבה, ואתה כובש את ליבי בסיפוריך הנפלאים על שנותיך כנער צעיר בתנועה, מלא חזון ואידיאולוגיה, על בית אבא ואימא, ובעיקר אחותך אליה היית קשור כל-כך. ואחר כך על תקוםת "אימא רוסיה" באיזה חום היית מטיף על דרך חדשה שנפרצה, ועד כמה רבה הייתה האכזבה, אך השכלת לעשות זאת לפני רבים. ומניין לך הקשר ליהדות? ובכן, אתה אומר - "אם אין אדם יודע את עברו, לא ידע את עתידו" משמע, אל לנו לשכוח מהיכן הגענו, ומכאן עלינו ללמוד את שורשינו ואת מורשתנו, רוצה לומר, היהדות, השפה העברית המקורית ועד לתנ"ך ולמשנה. זוכרת אני אותך אבא, ביום כיפור הולך לבית הכנסת הקטן של סבא נוימן. כל כך הרבה הוד ועצמה מצאת ב"כל נדרי" היית קורא בתנ"ך שעות, מנסה למצוא ביאורים ופירושים לכל משפט, ובעיקר מרבה בציטוט חז"ל, ואם ביהדות מדובר, הרי שעולם ומלואו מצאת בשפת היידיש, שסימלה עבורך עולם שלם, שהיה אהוב עליך כל-כך. העיירה הקטנה על טיפוסיה, האנשים הקטנים העושים את מלאכת היום-יום בשקט ובשקידה. הסנדלר ב"פינה", החייט בחנותו החשוכה והחלבן העובר מדלת לדלת.הרבה כבוד רכשת לאדם הקטן, הצנוע. לא אהבת טקסים ועיטורים תוארים או שמות מפוצצים, וזה השתקף לכל אורך חייך. תמיד אמרת: "לא חשובה הדיפלומה, אלא הידע והעשרת הנפש, שרוכש האדם לעצמו."
תמיד היית אופטימי באשר לעתיד, "אין פה מה לדאוג ירדנה, הכל יסתדר על בצד הטוב ביותר." היית אומר לאימא, ובאמת ובתמים האמנת בזה. גם כשחלית בדלקת פרקים קשה, והרופאים כבר לא יכלו למחלתך, הרגעת אותנו שיהיה טוב, ואכן מצאת לך את ה"ישועה" בטבעונות. ושוב בדייקנות ובקפדנות האופיינים לך כל -כך התמסרת ושקדת על קריאת ספרים בנושא, עשית נסיונות על עצמך, התייעצת עם מומחים, והבראת לחלוטין. האמנת שאם אדם רוצה בכל מאודו בדבר כלשהו, הרי שאין דבר העומד בפניו.
וכך היה גם באשר למחלותיה של אימא, באיזו דבקות ומסירות אין קץ דאגת לבריאותה. פעם אף כתבת לי: "מי יתן והייתי יכול לתרום לאימא , ולו במקצת מבריאותי וממרצי."
מסירותך לאימא הפליאה אותי. מבוקר עד לילה היית עמל כדי שלא תחסר דבר, וכדי לשמח את ליבה, כשכבדה עליה ראייתה, פתחת לפניה את עולם המוסיקה, שהיה אהוב עליך כל-כך. עולם הצלילים היה מיסתורי בפניך שנים רבות, אך כשנכנסת לתוכו, כאילו אופקים חדשים נפתחו לפניך. "המוסיקה מרחיבה את נימי נפשו של האדם" אמרת תוך כדי האזנה לצלילי מוצרט והנדל מחד, ושירה אידית ואום-כולתום מאידך.
כל-כך הרבה דברים, אבא'לה שלי , נשארו פתוחים בינינו. כל כך הרבה נושאים שרצינו לדבר עליהם ולא הספקנו. לא עובר יום, שאינך שזור בחוטי במחשבותי. הרבה דברים שאני רוצה להתחלק בהם איתך, כי אני יודעת, שאתה תבין ותראה לי את שביל הזהב. במחשבותי אתה עומד לצידי, מלטף את ראשי , ונותן לי עצה טובה. במחשבותי  אתה מחייך אלי בחיוכך התמים והכנה ואומר - ילדתי שימי ידך בתוך ידי, אני שלך ואת שלי... בת מזל אני שהייתי בתך. לא כל אחד זוכה למנת אהבה כזו כפי שזכיתי אני ממך. לאבד הורה זה דבר קשה, אך לאבד אותך, אבא, זה קשה עד בלתי נשוא, הלב זועק וזועם, ממאן וחולם אולי בכל זאת... הרי ידעת כמה עזה אהבתי אליך, היאך נפלת ברוחך ועזבתני?
ליבי שותת ופצוע, כמו נכרתה יד ימיני. בלכתך ממני נגדעה צמרתי, נפל עץ חיי. ליבי שבור ושדוד. רק נותר לי לשאת תפילה אליך ולהבטיחך הבטחה חזקה ואמיצה - את זכרונך היקר לי כל-כך אשמור חרוט על לוח ליבי בגאווה ובאהבה אין קץ לעולמי עד.
שלך מאז ומתמיד חמוטל

שיר שכתב שכנא לחמוטל
כ"א ניסן תשל"ה
ליום הולדתך הכ"ז
אין לי דבר
אין לי אלא זה בלבד,
זה דבר המשורר:     
חמוטל, חמוטל, אצבעיך בטל
אצבעיך נגעו עד עיני.
גווך בר, חמוטל, כענבר חמוטל
וכברק ברקעי אדוני.