יהושע בן-דוד PDF הדפסה דוא

 

נולד ב - 4.02.1911

נפטר ב - 11.4.2011

היה נשוי לברכה זילבר

אב לאורה גונן,

רותי גלעד-גביש ורפי

 

אבא יקר שלי
מה אגיד לך ולא אמרתי? ידעת תמיד, עד כמה אני אוהבת אותך, מעריכה את חוכמתך, אימרותך השנונות ובעיקר את חוש ההומור שלך. בכל שנות ילדותי, נעורי ובגרותי יכולתי להתייעץ איתך כמעט בכל נושא - קיבוץ, כלכלה, ובעיקר פוליטיקה. אתה ידעת להסביר כך שאבין. היית קורא עיתונות מושבע, לא פסחת על שורה בעיתון. צחקנו במשפחה על ערמות העיתונים המסודרות לפי תאריכים ומחכות לקריאה, ובשבילינו לחיסול.
התאוננת ש-24 שעות ביממה זה לא מספיק. הקפדת לראות בטלוויזיה כל מהדורת חדשות. אהבת לצפות במשחקי כדורסל, מופעי קוסמים וקרקסים, אתלטיקה קלה ומופעים ראוותניים עם רקדניות, להן הענקת ציונים: "זאת יפה, איזה רגלים לזאת" וכו'. צחקנו ביחד, שבעניינים כאלו אין משמעות לגיל. יותר מכל אהבתם אתה ואימא לראות שוב ושוב את מערכוני "הגשש", שייקה אופיר, "ארץ נהדרת". צוחקים שוב ושוב מהַקַלטות שאימא נהגה להקליט.
היית מדריך של אימא בשומר הצעיר, אתה כבן 18 והיא בת 14, הצעירה בקבוצה, ובה התאהבת. אימא סיפרה לי שכל חברותיה הבוגרות ממנה קינאו: "למה דווקא היא, הילדה"?
התחתנתם בוורשה בטקס צנוע, בו לא נכחו אפילו הוריך, כי ככה זה בשומר הצעיר. חזרתם לוולוצלווק ושם חגגתם עם המשפחות במסעדה. בניתם משפחה חמה ואוהבת, וזכיתם ל-73 שנות אהבה.
אבא, היית בעל אוהב, עוזר ותומך באימא ובכל המשפחה. עשית בשבילה כל מה שיכולת וכך היא למענך. בחייכם ידעתם אסונות קשים: בצעירותכם נספו משפחותיכם בשואה - הורים אחים ובני אחים ואתם פה בקיבוץ חרדתם ולא ידעתם את הנורא מכל. המשכתם בשגרת חייכם בקיבוץ ובלב מועקה ענקית. כל השנים כמעט ולא שאלתי על המשפחה בפולין כי פחדתי להכאיב לך. בערוב ימיך ניסיתי לדלות ממך עוד ועוד פרטים מהילדות. כמה הפליא אותי שזכרת כל פרט ופרט כאילו ציירת בזכרונך והעברת אליי והכול - תאם בדיוק את סיפורי העבר מפעם. כנראה שאת זה לא שוכחים.
דצמבר 1972 – רפי, בן הזקונים שלך ושל אימא, נספה בתאונת דרכים. אהבתם אותו אהבה שאין לה שיעור. היית מוריד את הכוכבים למענו. עלם חמודות יפה תואר, חכם וחד לשון כמוך, אבא. הלך לבלי שוב. החיים מקבלים גוון אחר - כהה ועצוב. אין מרפא לאסון שכזה. כאן, דווקא אימא היא "הגיבורה". מנסה בכל כוחה לשמור עליך ועל המשפחה, להתגבר ולעודד. אתה ממשיך בעבודתך הציבורית ועושה הכול הכי טוב, אבל הלב בוכה תמיד.
רותי

כתבה אורה
אבא יקר,
איך נפרדים?
אי אפשר להגיד מוקדם מידי,אי אפשר לשאול" למה פתאום? הגעת לגיל המופלג של מאה שנים. השנים האחרונות היו קשות, ובערוב ימיך קראת ללא הפסק בשמות יקיריך שנפטרו - רפי, ירון, ג'וסי, אמא.
חשבנו שלא תשרוד את מותה. מבית מפנק חם ואוהב עד אין קץ, נשארת לבד. לא היה ביכולתנו למלא את החסר, או אפילו לעזור, ולו במעט, לשאת את הכאב ובעיקר את הבדידות.
הנכדים והנינים, שזכרו לך חסד סבתאות נפלאה, המשיכו לבקר ולנסות לשמח, למלא במקצת את ימיך.ביתכם - סבתא וסבא - היה בית גידול לשלושה דורות. כל אחד יחיד ומיוחד. תמיד הבית והלב פתוחים.
ביקשת שלא יהיו הספדים (גם בנושא רגיש זה סיפרת בדיחות) רצית יייאמרו מילות אהבה וזכרונות משפחתיים.
אנחנו בורכנו, משפחתנו הייתה יוצאת דופן. כשלא נהוג ומקובל היה להיות הורים מעורבים, אתם הייתם. גדלנו בבית מלא אהבה והומור, שאפילו האסונות, שפקדו את משפחתנו לא יכלו לו. רותי ואני מרבות בזמן האחרון, לצטט משפטים, בדיחות, ורמיזות שהיו מובנות רק לנו (מין סודות משפחתיים) שלא יישמעו יותר.
לאימא במיוחד היה כישרון לשמח, לגוננן לאהוב ללא תנאי, ולחיות למען המשפחה, ובמיוחד בשבילך, אהוב נעוריה - אהוב חייה.
חשבתי, שלאחר שאיבדתם את רפי, ילד החלומות - סווטקי סינק שלכם - החיים ייעצרו. והם לא, הם נמשכו אחרת. העצב בעיניים הסגיר את הכאב, והאסונות, שפקדונו בהמשך, היכו מכה קשה. ועם המא הקשה הזה המשכתם בחיים, נהניתם ממה שנשאר, ובעיקר המשכתם לשמור זה על זה ועלינו. בשמחות משפחתיות, חתונות, ימי הולדת וכו' השתתפתם, גם כשהיה קשה לא ויתרתם.
אבא יקר, הייתה לי אילוזיה לא רציונאלית, שהורי יהיו לי תמיד משהו נצחי. וזה אכן מה שהיה.
אורה

סבא היקר,
את ההודעה על מותך קיבלתי בטלפון מסיאטל. לא פחות ולא יותר. אמא ידעה שזה עלול לקרות. כשהזמינה כרטיס לגלית, לפני 10 חודשים, לא הייתה שום סיבה לחשוב שדווקא במהלך אותם שבועות בודדים תלך לעולמך. ועדיין, למשך 10 חודשים, החשש לא הפסיק לקנן בה. אתמול הלכת והיא רחוקה.
שבוע אחר שנחתה בארה"ב לביקור נכדים, בחיזוק המשפחה ובלב כבד, החליטה אמא שלא לחזור להלוויה. גם במרחק 18 שעות טיסה היא איתך הכי שאפשר, כפי שהייתה איתך תמיד ובעיקר כפי שהייתה בשנותיך האחרונות. איתה גם מיכל, שהמריאה רק אתמול לבילוי משותף של שלושתן.
חסרונן של אמא, מיכל וגלית, מאוד מבליט לי, להבדיל, חסרונו של ירון – ממחיש לי, מאידך, עוצמתה של משפחה קרובה ואוהבת כמו שזכינו לה, כמו שהותרת לנו, גם בהיעדרה נוכחת פיזית.
לפני חודש וחצי התכנסה כל המשפחה בקיבוץ וחגגה לך יום הולדת 100. מצבך לא היה טוב כבר אז, אך זכית לשמוח עם מרבית צאצאיך, לנשק ואף לברך – "שנזכה כולנו לאריכות חיים, העיקר – באהבה ובתנאים טובים" אמרת. אני רוצה בכל ליבי להאמין שעל-אף האסונות והשכול שפקדוך במאה שנותיך, הרגשת כי חיית בתנאים טובים ובאהבה גדולה, כפי שאיחלת לנו.
כבר בצעירותך איבדת את משפחתך – הוריך, אחיך – במחנות ההשמדה הנאציים. נשאת איתך את הכאב בשתיקה, כשתמונתם תלויה מעל מיטתך עד יומך האחרון. לימים הכה בך שוב השכול, במקום הכואב ביותר. מותו של רפי הותיר בך צלקת קשה שהזמן לא ריפה. יחד עם סבתא פקדתם עשרות שנים את קברו מידי יום שישי.
גם בלכתך התעקשת כי תיקבר לצידו. מותו של ירון, אחי-נכדך, אף הוא נקטף בטרם עת, הותיר גם הוא צלקת גדולה וכואבת בליבך. וכאילו אין די בכך – לרשימת השכול התווסף אז ג'וסי, שהיה לך חתן אהוב וחבר קרוב.
כאב הפרידה הגיע לשיאו עת הלכה ממך סבתא, לפני 5 שנים בדיוק. ליבך לא יכול היה עוד לשאת את הגעגועים שכפה עליו הזמן. לא יכול היה לדעת עוד צער. בשנה האחרונה לחייך ניתן היה לחוש כי קַצְת בהם. בימים רבים חשתי כי טוב לך מותך מחייך.
פיללתי ופיללנו כי סופך יהיה רגוע וללא מכאוב. בערוב הימים – סבלך, הידיעה שהכתה בך לעיתים, שחשת כי מחשבתך אינה חדה וצלולה עוד... בראשי – רציתי כי תיגאל במהרה ממכאובך. יחד עם זאת – בליבי ידעתי, כי ביום שבו תגיע הבשורה, ייגמר עידן, אולי המשמעותי בחיי, עידן הסבאים.
אני מנסה שלא לעשות לך עוול, אך קשה לי להספיד אותך בגוף יחיד, שלא כ"סבאים". עבורי היית חלק מזוג גם משנותרת לבד. מילים, חזקות ככל שתהיינה, לא יצליחו להביע את אהבתי העצומה אליך ואל סבתא. הייתם לי בית שני, ולעולם נתתם לי להרגיש כי אף בית ראשון אתם לי. לא יכולתי לזכות, לא יכולתי לפלל, לא יכולתי לדמיין לולא חוויתי – סבאים שכאלה. אופייך, מחשבתך החדה כתער, היכולת לנתח מצבים ולהעריך סיכויים וסיכונים, שנינותך הבלתי מתפשרת, מנהגיך הקפדניים, עקרונותיך, שלא הסכמת לוותר עליהם בכל מחיר, חוש הצדק הבלתי מתפשר, ביטויים שהיו שגורים בפיך – אוי לזקן, אוחמנצ'... פנינות בפולנית, תרגומי פתגמים מיידיש שתמיד דאגת להדגיש כי העברית עושה להם עוול. בדיחות פנימיות בינך ובין סבתא, הבעות פנים ייחודיות, תנועות גוף, עינייך התכולות, בלוריתך, הליכתך המהירה, השועטת קדימה. מכולם הותרת בי חותמתך ואשא אותם תמיד בכבוד רב.
גם בהיותי אישה חילונית, צינית וקטנת אמונה אינני יכולה שלא לדמיין רגעים הוליוודיים קורעי לב, בהם אתה עולה לשמיים, דרך מסך לבן של אור ועננים, כמו שזוכים לו רק מלאכים. עינייך הכחולות מוארות חיוך גדול משוך על פניך, כאומר " אוֹחַמֶנצ' ". מן העבר השני סבתא היפיפייה, פניה אינן מצליחות להכיל את האושר שבלראותך. גם לה קשים היו "היחסים בשלט רחוק". סבתא חבוקה עם רפי, צעיר, שחום ויפה עיניים. לצידם ירון וג'וסי נרגשים לראותך. הלב מתפוצץ מלדמיין איחוד שכזה. טיפשי ככל שיהיה – לפעמים אני, לפעמים אתה, כה זקוקים לנחמה...
במיתולוגיה המשפחתית, שלא הספקתי לברר נכונותה בשעות האחרונות, מסופר שביקשתם, אתה וסבתא, כי לא נישא דברים על קברכם. אמרתם שדי בשיר או מנגינה. נכדה סוררת הייתי ונכדה סוררת נותרתי. תמיד סלחתם לי וסמוכה ובטוחה אני שכך תעשו גם כעת. סבא, גם בלכתך, אני יודעת שתמשיך ללוות אותי, כפי שעשית ב-33 שנותיי. תמשיך, יחד עם סבתא, להיות לי למשענת גם כשאינך. בכל תחומי החיים תמשיכו להיות לי להשראה, מושא להערצה, מודל לחיקוי. ובעיקר – תמיד תישארו שניים מהאנשים הבודדים שלקחו את החלק החשוב ביותר בחיי והיקרים ביותר לליבי. נוח בשלום על משכבך סבא, באהבה שאין גדולה ממנה,
תמר.