פול סטיבנס Paul Stevens PDF הדפסה דוא

נולד ב – 13.09.1951

נפטר ב – 30.01.2015

בן  לג'ון  וג'ויס סטיבנס

כתב אסף קדם

עומדים כאן חברים קרובים של פול שמלווים אותו שנים ארוכות. חלקם, כמוני, מאז אמצע שנות השבעים כשהגענו לבית אלפא פחות או יותר באותו זמן. פול תמיד היה מגנט של אנשים, תמיד מסמר הערב, מרכז המסיבה. איש של אנשים, מארח את כולם בחדרו ומקבל פניהם של חדשים למקום.

The Perfect host

יחד עם זאת פול היה איש של עבודה. שנים בפרדס ואחר כך בנוי ובמחשבים. בשנים האחרונות, כשמחלתו הגבילה אותו , הוא התייסר על כך, ולמרות הכול ניסה לעשות המקסימום.אנו זוכרים את פול כצלם מוכשר שהרבה לצלם את ציפורי ארצנו ובוודאי היה המתעד המרכזי של האירועים והמסיבות של קבוצת חברים גדולה בוודאי כמאה או יותר, שחבריה הגיעו לקיבוץ מבחוץ, ובעיקר בזכות פול נשארו עד היום בקשר ביניהם ועם הקיבוץ.
פול היה הסלע היציב של החבורה הזאת. אני שבאתי לכאן בכיתה י"א, יכול לומר בכנות שפול תמיד היה כאן בשבילי. פול היה הכתובת המיידית שלי בקיבוץ לאורך שנים בחיוך ובקבוק בירה.
בלי פול – הקיבוץ לא יהיה עבורי אותו דבר. זו סופה של תקופה שאדם כמו פול היה המייצג הבולט שלה.
אני מקווה שהקיבוץ וכל החברים האחרים יידעו להנציח את זכרו של פול כדמות מיוחדת וייחודית כפי שהיה בחייו.שלום פול, היה לי קשה לראות אותך בסבלך, ואני יודע שאתה שם למעלה חוגג בגן עדן עם כמה בחורות ובירות, כמו שרק אתה יודע.

אסף קדם

"פול אתה חסר" כתבה שושן צלניקר.
2006- מלחמת לבנון השנייה, אני לבד בדרך, פתאום בום אדיר, ואחריו שניים נוספים, חזקים מכל מה ששמעתי אי פעם. מעמדת המחבוא, הטלפון הראשון שלי הוא לפול: תגיד מה זה? מה קרה פה? פול: "נו מה נראה לך שקרה... כן נפלו כאן טילים". 2013 – סופת טורנדו מסתחררת בבית אלפא, ומשאירה אחריה את הקיבוץ חבוט ומרוט. הטלפון הראשון שאני מקבלת בסיומה הוא מפול: אין לי חשמל, לא יכול להפעיל את מכונת החמצן, וגם לא לצאת מהבית, כי נפל עץ על הדלת שלי. אני מעבירה את האינפורמציה המטרידה לאנשי המקצוע, שבעצמם מתקשים להבין מה נחת עליהם. ורק אז אני נזכרת שיש לי ילד לבד בבית, מסתבר שגם הוא עבר חוויה מבהילה.

עבדתי עם פול 9 שנים במחלקת מחשוב, ראיתי בו איש קשה, ביקורתי, ישיר, כשהיה נשאל לשלומו היה אומר: "רע כמו-רגיל", מאד מאורגן, אחראי, מצחיק, יודע להיות חבר, ומבורך בחברים רבים, ישר-דרך, וכמוני לוחם צדק - במלחמה הזו אני מרגישה עכשיו יותר בודדה ומובסת.

שושן

מסר ששלח ג'ק לפול בעודו מונשם בבי"ח וביקש שנקריא לו.

היי פול... זה ג'ק היית חבר נהדר מאז שנות השבעים. כשאני צריך אותך... אתה שם בשבילי. כשאני לא צריך אותך... אתה לא מטריד אותי. אתה הקוטר הכי גדול שאי פעם פגשתי בכל המקומות, בכל הארצות, בכל הדתות ובכל העמים, ועדיין אתה תמיד מצחיק אותי וחושב על אחרים לפני שאתה חושב על עצמך. אבל, אתה משוגע.
אני מתכוון, איזה גוי ירצה לגור בארץ עם חבורה של יהודים? ובארץ שבה חבורה של מוסלמים רוצה להרוג חבורה של יהודים? ולעבור ברית מילה ולהתגייס לצה"ל בגיל 30 כאשר כל ההכנה לכושר הגופני שלך הייתה שלוש קופסאות נובלס ביום וקפה! כולם מדברים על פוליטיקה עולמית ומלחמה, אבל אין להם כלום על שבועות המרתון של משחקי הריסק שלנו.
אבל, דבר אחד... דוגמה אחת מתמצתת את קיבוץ בית אלפא בשנות השבעים... אם סיפור אחד מראה את הרוח, היצירתיות, והלהט הציוני של מה הקיבוץ היה, ומה אתה היית עבורנו... זה היה ליל שישי גורלי, כשהתעלפת מרוב שכרות. כמובן, לי לא היה כל קשר לדבר, אבל בבוקר שלמחרת כשכולם התעוררו... בעוד המשפחות מטיילות להנאתן ברחבי הקיבוץ, היה משהו נוסף לראות באמצע הרפת מלבד פרות ודשן. היה שם פול... ישן במיטתו, עירום לחלוטין. פול, היית לוחם כל חייך... למען המדינה שלנו, למען הקיבוץ, למען המתנדבים, למעני, ועכשיו למען עצמך. היית אמיץ ומקור להשראה. דרכינו יפגשו שוב... אולי לא בשנות השבעים של הקיבוץ בצל הגלבוע, אבל בשלום ובמקום של יופי. השם ישמור אותך ברחמים. אני אוהב אותך.

ג'ק

Hey Paul… it's Jack
Over the past three years I've become a more observant Jew, so this note, unfortunately, can't be as sexually explicit, vulgar, obscene, and foul as it needs to be for you to actually pay attention or appreciate. There will be NOTHING about extra-extra large black women in this note… nothing! You've been a great friend since the 70s. When I need you… you're there for me. When I don't need you… you don't bother me. You're the biggest complainer I've ever met anywhere in any country in any religion among any people, yet you always make me laugh and you think about others before yourself.
You are insane, though. I mean, what goy would want to live in a country with a bunch of Jews? And a country where a bunch of Muslims want to kill a bunch of Jews? And, to be circumcised and join the IDF in your thirties when your entire physical fitness preparation was three packs of Noblesse a day and coffee! Everyone talks about global politics and war, but they've got nothing on our weeklong marathon Risk games.

But, if one thing… one example encapsulates Kibbutz Bet Alpha in the 70s… if one story showed the spirit, creativity, and Zionistic fervor of what kibbutz was, and what you meant to us… it was that fateful Friday night, when you passed out drunk. Of course, I had nothing to do with it, but the next morning when everyone awoke… families strolling around the kibbutz, there was more to see in the middle of the refet than just cows and fertilizer. There was Paul… sleeping on his bed, buck naked. Paul, you've been a fighter your entire life… for our country, for the kibbutz, for the volunteers, for me, and now for yourself. You've been courageous and an inspiration. Our paths will meet again… maybe not in the 70s of the kibbutz and the shadows of the Gilboa, but in peace and a place of beauty. May G-d watch over you with mercy.

I love you.
Jack

from Alison  to paul

Paul and I met as volunteers in 1978. He arrived in 1975, had come and gone, and re-appeared in 1978. We were part of the 70’s, backpacking scene and Israel was on a crossroads between Europe and Asia, just like it had always been. We were privileged to live in the wooden huts of the pioneers, which we decorated with beads and candles. We walked barefoot, even in the refet, and wore the blue worker shorts and matching tops that the kibbutzniks wore.
We worked like dogs from dawn to noon, played shesh besh, drank coffee, had fires, strummed the guitar. We ate bread toasted on clothes hanger that we draped over our electric heaters. If we were lucky, Paul would have brought us avocadoes from the pardez to spread on our burnt toast. Only a few volunteers managed to get a place in the orchards. Paul was one, cause he worked his butt off. I ended up the refet and though myself lucky.
Paul corrected me. Telling me I stunk and not to come anywhere near him at lunch. These were the days of innocence. Sachna didn’t have a parking lot, gazelle were on the hills above Marasis and bomb shelters were for discotheques. It was a time before television and telephones, when you had to walk to someone’s house to tell them what you wanted.
To idealistic volunteers like Paul and I, we found something intangible on Kibbutz that resonated deeply. Although it’s hard to imagine, we really did feel as though we were following in the footsteps of the pioneers, doing something important. There were a big group of us that felt this way, as though we were been born from the same litter. There was such camaraderie. Nothing mattered but friendship. When John Lennon died I was pouring grapefruit juice for Paul when Marty broke the news. When Diana married Charles, which Paul called a putz, I was with Paul in the hadar ochel, dining on Roast Beef and Yorkshire pudding.
When Begin and Sadat joined Jimmy Carter at Camp David Peace we were on our way there. When Sadat was assassinated? I can still see the headlines, over Paul’s shoulder. When we took our volunteer trips Paul was our photographer. He saw things the others didn’t and captured them with an artist’s eye. Some of the best shots of Kibbutz that I’ve seen have been his. He even made Afula bus station look beautiful. One of his favorite things to do was to visit the fishponds and watch the birds. I begged him to “Take me with you!” He groaned and said. “You won’t like it. You’ll be a nuisance and scare them all away. You won’t wake up early enough.”
Paul built this amazing canopy under which we would hid for hours, waiting for the perfect chance to flush an egret from the reeds. He wasn’t often patient, but he had all the time in the world for birds, butterflies and bees. Once, when he was squinting hard into his telephoto lens, cigarette drooping from his pursed lips, I tapped him on the shoulder and said very quietly. “Uh, Paul. Paul….You might want to see this. Paul…. “ Then, ‘Help!’….I squeaked. Paul eventually turned in my direction and we both stared right into the eyes of a Syrian Lynx. We were frozen to the ground, wondering what a wild cat the size of a cougar was doing on Merassis in 1979. After about a minute it trotted off and Paul turned to me and started swearing and cursing because that was the way he always reacted, to scenes both beautiful and tragic. Paul, Jack, Zev and I spent many, many nights playing Risk. I really hated that game. Jack would turn on Paul midway through one of their alliances and always, always, Paul would act surprised. He was so unsuspecting and trusting. He never learned. He was so open and vulnerable. He was ridiculously silly, often crude, but charismatic. His sense of humor was wry and witty, very English, and as Harold said, not all the Kibbutzniks got him. He was a a grumpy, beloved boss. He over-reacted, went ballistic, complained about everyone. But he was always smiling, and inwardly laughing. He was open and generous and even when he was sick he would give up his bed for 5 days at a time and sleep on the floor to accommodate friends. He was an advocate for animals and loved his friend Freddie. He wore his heart, which was enormous, on his sleeve. A mate’s mate, that was what Morten called him. A Friend’s Friend. Paul said many goodbyes as a revolving door of us came and went. I think it was hard for him, and that’s why he worked so hard at staying connected. He loved his mum so much. I think he worshipped all women the way he did because of what he saw in his mom – strength, resilience and unequivocal, unconditional love. Joyce, you raised a truly remarkable man that is loved and missed all over the world. We hug you because we loved your son so much. He loved to sit on his balcony and just take in the view. His last video was of the rain, which he adored, but the sun suited him best. He loved the scent of the earth, oranges and grapefruit blossoms, the soft smell of agriculture and tractor, the earthiness of the Jilud. When Paul became volunteer leader, it was his turn to become friend and mentor to kids who were having their first ever encounter with living in another country. He influenced so many people’s life path in this way. He brought them to Beit Alfa and changed the course of their lives forever. The thing is, Paul was our anchor. He was the one that connected us. He set up the Beit Alpha Volunteer page. He sent really thoughtful emails wishing everyone a happy whatever the holiday was. He gently broke to us the news us of Amir’s tragic death and Iftach’s passing, of David St. Bon and how others were doing and we were so grateful to know. He’d drop me a line and say something like, ‘Give Anne a call. I think she needs you.” When he began to grow sick, his old friends would cheer him on from cyber space. The karma and prayers flew to him from all corners of the world – from Israel, UK, Sweden, Denmark, Canada, USU, Africa and Asia – wherever Beit Alfa had its fans. I even continued to meet new friends through him, and because of him; about a dozen more this week. This was Paul’s legacy, that we are still a community of Beit Alfa volunteers. We are all so appreciative to Merav, Tzafi, Lee, Naama, Tami, Rena, and Shoshan for supporting Paul, for caring for him and Joyce and doing what most of would want to have done if we could have. Thank you from the bottom of our hearts. Every time I visit Bet Alpha I experience a flashback to my first time, to the Egged bus that delivered my cousin and I here in 1978. Of all the places on earth, these valleys and fields, orchards and fish ponds, the gravel roads and Mount Gilboa have never lost their magic. But now they’ve lost Paul, who was always there, like a symbol of our youth and unequivocal happiness, of our hearts overflowing with love.

 

כתבה עירית באר
ואם יום עוד יבוא ונספר אשר יעלה זכרוננו,
סיפור יסופר על אחד, על אחד שהיה ואיננו.
פול,
פול היה חבר שלי מעל 30 שנה. בכל שנותיי בבית-אלפא, בזמנים טובים יותר ובזמנים טובים פחות, תמיד היינו שם אחד בשביל השני. ההומור המטורף, הבדיחות הפרטיות היו, לעיתים, הדלק שגרם לי להמשיך גם כש"המנוע" קרטע בעליה.
כשהייתי אחראית על חברת הנוער וחיפשתי מקומות עבודה עבורם, משימה לא פשוטה בעליל, פול הסכים לקחת תחת חסותו מספר נערים. זה היה לא קל, אבל פול כמו פול, הייתה לו משימה והוא לא ויתר! היה מתלונן בפניי: "מה את עושה לי? אם זאת לא היית את, לא הייתי עושה את זה!", אבל הוא עשה זאת על הצד הטוב ביותר.
גם אחרי שעזבתי את הקיבוץ, לא עזבתי את פול. הקשר בינינו נשמר לאורך כל השנים. אם במיילים, אם בשיחות טלפון ואם בביקורים של אימא ג'ויס, שאיתה היה מגיע וכולנו היינו יוצאים לארוחת ערב טובה בעיר הגדולה.
הוא שיתף אותי בתסכולים בעבודה, אנשים שהתייחסו למחשב האישי שלהם כתנור אפייה וכל לא הבינו "איפה טעינו?". עדכן אותי במצבו הרפואי, בעליות ובמורדות, ואני מרחוק מנסה לתת עצות, מנסה לעודד, ובטוחה שבסוף הכול יסתדר איכשהו.
כשעודכנתי בתחילת השבוע שעבר על מצבו, נכנסתי להלם. היה קשה לקבל שזה הסוף. לא פול, לא האיש עם התלתלים הסתורים – בשבילי הוא תמיד יהיה פול עם התלתלים – לא האיש עם הפה הגדול וחוש ההומור המטורף, האיש שתמיד התלונן אבל ידע לבלוע את החיים. המוות עושה דברים כאלה: הוא הופך אנשים לרגשניים.
מול ארון המתים כולנו רואים רק את הדברים הטובים, או מה שאנו רוצים לראות. ביום הקשה הזה, אני בוחרת לראות בעיני רוחי את האיש הגבוה, עם בגדי העבודה הכחולים והתלתלים, מעמיס מגש ארוחת צהריים כאילו יאזל כל האוכל בקיבוץ מחר. האיש עם המבטא הבריטי הכול-כך מוכר, שגם כשהרתיח אותי, ידע מייד לפייס אותי. כשאנחנו ממשיכים לחיות בלבבות שאנחנו משאירים מאחורינו, פירוש הדבר שאיננו מתים. פול אהובי, עכשיו אתה משוחרר מכל כאב, יכול לקחת נשימה עמוקה ולרחף כאן מעל כולנו שנותרנו בלי הצחוק הגדול שלך. אוהבת אותך לנצח!
אירית באר