מאיר אש PDF הדפסה דוא

נולד ב - 6.06.1936

נפטר ב - 7.02.2015

היה נשוי לדבורקה זינגרמן

אב לעופר, בשמת, סמדר, ויסמין

כתבה דבורקה
מאיר יקר שלי –

פעם היינו צעירים חדורי מעשה והקמנו קיבוץ יפהפה בהרי הגליל (אדמית). שם גם נולדו שלושת ילדינו הראשונים. אך מה לעשות וכל הפסטורלה הזו התפרקה, ואנו העמסנו הכול ובאנו לבית-אלפא, ביתי מימים עברו, אך עבורך היה זה להתחיל מחדש. מאוד חששתי לקליטתך ואתה מיד נקלטת בציוד הכבד, מאושר לעבוד מבוקר עד ליל.
יחד עם זאת היית אבא טוב ומסור לילדינו ובעל טוב ותומך. במשך השנים נכנסת לעבוד בקואופרטיב בית-שאן-חרוד וזה היה השיא בשבילך. אהבת את עבודתך זו כל כך, ממש נתת את כולך בימים ארוכים אך מלאי עניין ותוך מוראל גבוה.
כאן נולדה בתנו הרביעית ויחד הקמנו משפחה נפלאה. טיילנו הרבה בארץ כי אתה כל-כך אהבת את ארצנו, והחדרת את אהבתך זו לכולנו. אהבת את סבתא חיה, טיפלת בה יפה והיא אהבה אותך!
הילדים גדלו והתפזרו ואתה המשכת לעבוד וליהנות עד שהחלו הצרות עם הקואופרטיב. עזיבת הקואופרטיב ממש אימללה את חייך. ובכל זאת לא בחלת בשום עבודה ומצאת לך נישה במחסן הבגדים, וגם שם מצאת לך את הטוב.
ועוד תקופה יפה הייתה לך בעבודה עם דני עורי, ולאחר מכן החלה הירידה. עברו עליך כמה שנים מאוד קשות, עליך, עלי ועל כל המשפחה. לא הצלחנו להגיע לביתנו החדש שכל כך חלמת עליו, וזה היה עצוב לכולנו. הגעת לבית הסיעודי ולא היית שמח, אך קיבלת שם את הטיפול הטוב ביותר שאפשר לקבל ועל כך ברצוני וברצונה של כל המשפחה להודות לכל אחת ואחד מהמטפלות הנפלאות שממש נעשו גם ידידות וניסו להקל עליך ועלינו את השהות בבית רב-גיל.
מאיר שלי, כל כך כואב להספיד אותך, אך אולי הידיעה שאתה כבר לא סובל מקילה במקצת. נוח בשלום אהובי היקר, באדמת בית-אלפא שכה אהבת!
דבורקה

כתבה סמדר
אבא יקר שלי, בסופו של דבר הצלחת להיפרד מהעולם בדרך אצילית, שקטה ומכובדת, ומתת מוות של צדיקים בשבת בבוקר – זה בדיוק מה שראוי לך. היית האיש הכי טוב שאני מכירה ואני רוצה לספר על אבא של ילדותי ולפסוח על השנתיים הארוכות, בהן סבלת כל כך.
אבא של ילדותי היה אבא מצחיק ואוהב, אבא מסור, אבא שעובד כמו חמור מצאת החמה ועד צאת הנשמה. אבא פדנט ואחראי, שלוקח אותנו לטיולים בכל הארץ, והכי כיף שרק אפשר לבקש – לשבת בקבינה של המשאית הגדולה שלו. בשבתות, בדרך למנוחת הצהריים בבית הילדים, היינו עוצרים כדי להצטלם ואני רק רציתי למשוך את הזמן ולהצטלם עוד, ואתה תמיד אמרת שאסור לנו לאחר. אני נשבעתי לך שאנחנו לא נאחר... תמונות למזכרת לא חסרות באלבומים שלנו. בזכותך עד היום יש לי שיגעון כזה שאף אחד לא מבין אותו – לסדר אלבומים עם תאריכים. לא תאמין אבא'לה שאפילו היום, כאשר מעטים כל כך טורחים להדפיס תמונות שצילמו, ועוד פחות לסדר אותן באלבומים, אצלנו בבית המדפים מתפוצצים מאלבומי תמונות עם תאריכים (תמיד אמרת: הכי חשוב). על דבר אחד אני מקפידה – לא לצלם את הילדים בזמן ה"ביסים" שהם נותנים באוכל...
כל לילה בהשכבות היית נרדם על המיטה שלי כשאחד מספרי קרל מאי מונח לך על הבטן. כשהמטפלות היו משכיבות אותנו לישון, היה צריך להשכים אותך והשד יודע איך שרדת שנים על הכביש כשאתה יוצא באחת לפנות בוקר וחוזר לארוחת הערב. אמרת לי שאם לא תגיע ראשון לשקילה של המשאית, לא תספיק לעשות עוד הובלות באותו יום. פלא שכל שנה היית מקבל תעודת "נהג מסור"? כמה זכרונות יפים יש לי מהנסיעות אתך במשאית, החל מהפעם שהייתי ממש קטנה ואתה ועופר סיפרתם לי שבחולות ראשון ישנם זאבים, וכשהגענו לשם פחדתי פחד מוות. כשירדתי מהקבינה בכיתי בהיסטריה: מה יקרה אם יטרפו אותך הזאבים?...
זוכרת איך ב"יום האם" אחד הכנת לאימא שלט של "אשת חיל מי ימצא" וניקית את הבית – הברקת אותו בדרכך היסודית והרגועה. פעמיים בשנה, בראש השנה ובפסח, היית אחראי להוציא את החלונות והרשתות ממקומם ולהבריק אותם. כל דבר שעשית, נעשה בצורה הכי יעילה ומאורגנת. כשאני נוברת בזכרונות ילדותי, צפים ועולים בי הריחות והמנהגים שהיו לנו בבית וזה המון. בכל שבת בצהריים ישבנו כולנו, משחקים "רמי", מקשיבים ל"שירים ושערים", וכמובן ידענו כולנו בעל-פה את כל המערכונים של הגשש. בכלל, כאשר הייתי קטנה חשבתי שלהקת הגשש נוצרה רק בשבילך... זוכרת נסיעה אחת לפיתחה, לבקר את שוש ויבין ב"שדות", כאשר האוטו החל לעשן בלב ליבה של עזה, ודבוש יצאה יסו על ידיה, והערבים החלו להקיף אותנו. אבל אתה, עם השלווה שלך והערבית הצלחת לגרום לכך שהם יתקנו לנו את האוטו ונמשיך הלאה בבטחה ליעדנו.
במלחמת לבנון, לאחר מספר שבועות בהם לא היית בבית, הגעת לביקור קצר בדיוק ביום ההולדת שלי והבאת לנו את הדובדבנים הכי טעימים שאכלתי בחיי. כשהתגייסתי לצבא, תמיד דאגת לי לטרמפים לבסיס עם אחד הנהגים שהכרת.
היית איש מצחיק עם חוש הומור. היית גם האיש הכי צנוע שהכרתי. הבית שלנו תמיד היה חם ומזמין ואתה ואימא תמיד אימצתם חיילים בודדים, ילדי חוץ ועולים חדשים – נדיבות וטוב-לב הם אצלכם ערכים נעלים ודוגמאות לא חסרות.
מצב הרוח הנינוח שלך החל להתערער כשנדרשת לצאת לפנסיה. לשמחת כולנו יכולנו להעסיק אותך בעסק שלנו, וכהרגלך עשית את הכול הכי טוב שאפשר. טיפלת ביסודיות ברכבים שלנו, היית העובד הכי אחראי ומסור.
אבל אז החלה הרעה במצבך הבריאותי, הגיעו הנפילות והחלה תקופה קשה אותה אני מעדיפה לשכוח. לי יש לאן לברוח, לך כבר לא היה – הגוף והנפש בגדו בך, והרגשתי שאין זה הוגן כלפיך.
אני רוצה לנצל את ההזדמנות העצובה הזו, להודות לצוות המופלא של הבית הסיעודי. יש לי המון מילים להודות לכם על המסירות, האכפתיות, האהבה, החום, המקצועיות ויכולת ההכלה שלכם את מצבי-הרוח הקשים שלך, את ההתנגדויות, את הדמעות שלנו. לקום כל בוקר לעבודה כל כך קשה פיזית ונפשית, ולעשות אותה בדרך הכי הכי טובה שאפשר – זה הדבר שחימם את לבי כל התקופה הזאת. אם לא הצוות המיוחד והנהדר הזה היינו כולנו אומללים, תודה לכם מעומק לבי ואהבתי לכם. בוני יקר ואהוב שלי – היית סבא מתוק ואבא נפלא – היית איש יקר וערכי.
תהי מנוחתך עדן.
סמדר

תולדות חייו של מאיר (לקוח מתוך עבודת שורשים של איתי נכדו, כפי שסופרו בינואר 2013)
מאיר נולד ב-7 ביוני 1936 בתל-אביב. כשהחלו הפרעות בעיר עברה המשפחה למחנה יהודה שבפתח תקווה. בבית דיברו עברית וברחוב ערבית. כשהיה מאיר בגנון למד ב"חדר" ולדבריו שם היו החיים הכי יפים.
כשהיה מאיר בן שנה, נפטר אביו באופן פתאומי. אחיו יחיאל, שהיה מבוגר ממנו בשנה, נפצע ונלקח לבית החולים "הדסה" שבהר הצופים. אביו נסע לבקר את האח, וכשהגיע לבית החולים הרגיש עייפות, השכיבו אותו ליד בנו ולקחו ממנו דם. בדיוק הגיע פצוע שהיה צריך לתת לו מנת דם. לקחו מהאב מנת דם נוספת והאב נפטר באותו לילה כתוצאה מתשישות.
אמו שודכה לדוד יוסף (יוסף אשואל) שהיה מבוגר ממנה ב-50 שנה. הוא אימץ את מאיר ואת האח יחיאל והם עברו לגור עימו.
כשהיה מאיר בן אחת-עשרה וחצי, במסגרת "עליית הנוער" עבר מאיר לקיבוץ עמיר. אמו ליוותה אותו ברגל, מרחק של 7 ק"מ, עד לאוטובוס. כל הדרך בכתה. הדרך הייתה ארוכה ונדרשו שבע שעות להגיע לקיבוץ. מאיר מאוד אהב את החיים בקיבוץ. בני הקבוצה לא התערבבו עם בני הקיבוץ והיו חבורה מגובשת. היו שם עוד נערים מפתח-תקווה ולכן גם לא הרגישו צורך במשפחות מאמצות. מאיר עבד בפלחה והיה פעיל בתנועה. היה "הסתדרותניק" ותמיד היו לו מפתחות לכל הרכבים והטרקטורים בקיבוץ. בתעודת הזהות שלו נקרא מאיר "אשואל", כשם משפחתו של דוד יוסף. לימים ביקש אחיו יחיאל שיחזרו לשם המשפחה המקורי שלהם – צברי. אך במאיר כבר דבק השם "אש". בצבא שירת בנח"ל. חבריו והוא לא רצו להשלים את עמיר וכך הגיעו לקיבוץ אדמית, שבגבול הלבנון. שם הכיר את דבורקה (שנמצאה שם עם קבוצת עזרה מבית-אלפא). הם נישאו וכשהייתה בהריון עם בשמת, יצא לקורס קציני מילואים.
בקיבוץ אדמית היה מאיר אחראי על הקשרים עם השבטים הבדואים שהתגוררו בסמוך. גם כשעזב את אדמית, נשמרו הקשרים הטובים לאורך שנים. הוא עבד כנהג בקואופרטיב הגליל המערבי.
בשנת 1968 התפרק קיבוץ אדמית, ודבורקה ומאיר בחרו לחזור לבית-אלפא. הם הגיעו לקיבוץ עם בשמת, עופר וסמדר, וכאן נולדה יסמין. עד צאתו לפנסיה היה מאיר נהג בקואופרטיב בית-שאן-חרוד ואהב את עבודתו בכל מאודו. שימש סדרן עבודה בקיבוץ תקופה קצרה ורק חיכה לרגע בו יחזור לנהיגה.
בתחילת 2013 הועבר מאיר לבית הסיעודי בשל מצבו הבריאותי, שהלך והורע. הוא נפטר בשנתו בבוקר שבת, ה-7 בפברואר 2015. השאיר אחריו את אשתו דבורקה, ארבעה ילדים ו-11 נכדים.
יהי זכרו ברוך.

אבא,
זכיתי בך. זכיתי באבא אוהב ואהוב. אבא שהיה שקט וצנוע, אבא שלימד אותי לקבל כל אדם באשר הוא אדם. אבא עם ידע עשיר וסיפורים לרוב, אבל שלימד אותי – או ניסה ללמד – לקבל כל דבר כמו שהוא, ולא להתרגש, להתעצבן או לכעוס.
אבא שאהב כל כך את הארץ ואת הטבע, אבא שלקח אותנו לטיולים,
אבא שנתן כל כך הרבה וכמיטב יכולתו – ורצה בשביל עצמו כל כך מעט.
אבא עם משפטים יחודיים והומור מיוחד, ותמיד עם חיוך מתחת לשפם.
אבא שתיעד וצילם כל רגע,
אבא שאהב לשיר ולשרוק, ולפתור תשבצים בלי סוף.
אבא שאהב לעבוד "מצאת החמה עד צאת הנשמה",
אבא מוסרי וישר שלא עשה רע ולא אהב להתלונן ולהודות כשלא טוב.
אני כותבת כל זאת ולא קולטת עד הסוף שזו בעצם פרידה ממך. עד היום האחרון עוד הייתה לי תקווה קטנה בלב שפתאום, מתוך המצב שהיית שרוי בו, יצוץ לך איזה משפט בוני כזה והכול יחזור להיות כמו פעם... אני כותבת ולא מאמינה שזה הסוף. עצוב לי נורא. קשה לי. מחכה שתרים את האצבע ותגיד לי: "רוצָה לראות שכאשר אני מרים את האצבע את מפסיקה לבכות ומתחילה לצחוק?" וזה עבד כמו קסם...
עכשיו אני בוכה, ואין אצבע. ואין אותך. ואני יודעת שאבכה עוד הרבה ואתגעגע בלי סוף. הנחמה היחידה שלי היא שאתה כבר לא סובל. הלכת לישון ולא התעוררת. לא מזמן שאלתי אותך אם אתה עדיין מאמין באלוהים. אמרת לי שאתה מאמין שיש משהו כזה, אבל לך הוא כבר לא יעזור. אני לא מאמינה באלוהים, אבל למרות הכול כנראה שיש משהו, כי בסופו של דבר הדרך שבה הלכת, היא הדרך לה ייחלנו – שתלך לישון ולא תתעורר. בלי סבל מיותר.
ביום שישי, רגע לפני שהלכתי ממך, אמרתי לך שזה בסדר לשחרר. אמרתי לך שאני אוהבת אותך ואתה אמרת שאתה יודע. והלכת לישון עם הידיעה הזאת ופשוט שחררת. בשבת, כשבאתי להיפרד ממך בפעם האחרונה, אז ראיתי. היית שלו כל כך, כלום לא כאב יותר. בוני שלי – אני לא יודעת אם יש או אין אחרי שמתים. אני רק יודעת שעכשיו הכול מאחוריך. מאחורינו. רוצה לקוות שאמשיך לפגוש אותך בחלומות שלי, כי שם אתה חי וכל כך מציאותי. רוצה שתדע שתמשיך להיות איתי, בתוך נשמתי לתמיד. אוהבת אותך,
יסמין

כתב אייל גדיש
איש העבודה
מאיר והמשאית חד הם. כמעט כל חייו הבוגרים הם מסירות מוחלטת לעבודה במשאית. בתחילה, באדמית, כנהג-בית, ואחר-כך בקואופרטיב "גליל מערבי". בבואו לבית-אלפא השתלב מיד בעבודה על המֶק של ענף הציוד הכבד, ומשם לבית-שאן-חרוד הדרך קצרה.
מאיר היה שם דבר, תמיד ראשון בתור ל"דגון", ותמיד יוביל את המשקל הגבוה ביותר האפשרי. בהעמסת חיטה מהקומביין, ימלא את ה"אמבטיה" עד תומה, ואז ייסע לסיבוב בשדה כדי שהגרעינים ישקעו בקפיצות ויוכל להעמיס עוד קצת... במשך השנים היה קם לעבודה באמצע הלילה כדי שיוכל להספיק עוד הובלה. גם בשבת היה משכים קום כדי לשטוף ולנקות את המשאית.
בעבר עבד עם רכינה (הייבר) של מחצבות ואני עודני מפעיל שופל במחצבת הסחנה. מאיר היה קורא לי ב-5:00 בבוקר, שעה לפני פתיחת המחצבה, כדי שאבוא להעמיס אותו ראשון. אם היו משאיות אחרות נהג לומר: "אני הבאתי את השופליסט, לכן אני ראשון"...
מאיר, רבים מחבריך לעבודה נמצאים פה ללוותך בדרכך האחרונה, באו לחלוק לך כבוד אחרון. כבוד קיבלת עוד בחייך, כי ידעו – מאיר אין שני לו.
היה שלום מאיר, המשאיות תיסענה גם אחריך, אבל בלעדיך זה לא אותו דבר.
איל גדיש