דינה חנון PDF הדפסה דוא

 

דינה חנון לבית רייזנר

נולדה ב - 16.10.1923

נפטרה ב- 12.7.2016

בת לאפרים וטנקה רייזנר

אם לנעמה (רון) עמרי,אילן וישי

כתבה נעמה
אימא יקרה, אימא'לה שלנו. אימוש שלי.הינה אנחנו כאן, כמעט כולנו. נאספנו ובאנו להיפרד ממך, משפחה גדולה , חברים.חיים ארוכים היו לך, ברובם ממש כמו שרצית, מענינים, מרתקים וקשים. נולדת שנה לאחר שהקיבוץ הוקם. חוויות ילדותך כתינווקת בין האבנים והקוצים, הקדחת והחום הבלתי אפשרי, בצל הר הגלבוע, שבקיץ הלהיט את כל מה שמתחתיו, ובחורף הוריק בפריחה מרהיבה. כל זה נראה היום כמרחק שנות אור. אתם ילדי הקיבוץ הראשונים נקשרתם בעבותות של אהבה והייתם כמשפחה.

בחרת להיות שמוצניקית שרופה ודבקת בדרכי קבוצתך, למרות התנגדותם של הוריך שלא הסכימו עם דרכך, ודרככם נפרדו. הוריך עברו לרמת יוחנן, וכל אחד מהם פנה לדרכו. כך זכית להכיר את אבא. חבורת ההשלמה היתה למשפחה חמה ומלוכדת מאז ועד היום..
בזיכרונות הילדות שלי היו לכם חיים מלאי עשייה ונתינה לקהילה בה חייתם.
ידך הייתה בכל. עבדת עם אבא בגן הירק, והיית מגיעה בריצה בבגדי עבודה לקחת אותנו לחדרנו, שהיה צריף קטן. במשך השנים פעלת ויצרת בקיבוץ בתחומים רבים ומגוונים, החל בעבודה הקשה בגן הירק, ובמשך הזמן בענף הנוי, שפעם קרו לו "שיפור" (כשמו כן הוא) שבו היית הרוח החיה במשך שנים רבות, ובמו ידיך שתלת רבים מהעצים שהפכו את האדמה הצחיחה לישוב ירוק ופורח.הרבה בזכותך היו דשאים ופרחים אפילו בקיץ הלוהט.

כאשר הקימו את חממת הורדים, היית בצוות, ואני זוכרת את זר הןורדים המקסים, שהבאת לי לכבוד הולדת נדב בני הבכור.
גם פעילות בקיבוץ הארצי הייתה חלק מחייך, והיית מאוד מסורה ואכפתית.
אחרי שהגעת לגיל הפנסיה, המשכת לעבוד בתחומים שונים כמו הכריכייה במוסד החינוכי. בכל עבודה שעשית ראית סוג של שליחות.
היה לך חשוב להיות מלובשת יפה, וגם את ביתך טיפחתעוד מימי הצריף ועד לשיכון החדש. בעשר אצבעותייך טיפחת את הגינה ליד ביתכם בעזרתו המסורה של אבא, ושעות ארוכות העברת בין הפרחים והשיחים, אותם כל כך אהבת.
היית פעילה בוועדות, עם אחריות ורגישות. שותפה מלאה, ובעלת דעה בכל תחום ועניין. חייך היו שווי ערך לחיי קיבוץ. דעתנית ועקשנית.
את נשמתך ואהבתך נתת בכל מקום שבו פעלת, ולא חסכת גם ביקורת, כאשר חשבת שכך נכון.
היית בצוות שהקים את חדרי החולים, שעם הזמן הפך להיות הבית הסיעודי, שהיה לביתך בשנים האחרונות.
אני מודה לך אימאיקרה על התקופה שאת ואבא הייתם סבאים אוהבים ועוזרים לילדי וגם לנינים שהספיקו. זכו לאהבה גדולה מכם.
בשנים בהן שהית בבית הסיעודדי זכית לצוות של מלאכיות, אשר טיפלו בך באהבה וברגישות, ואנחנו מודים כל כך לכ הצוות הנהדר. ידענו שאפשר לסמוך עליכן ונוצר בינינו קשר נהדר. לפעמים רציתי רק לחבק ולחזק אתכן במלאכת הקודש, שממש אינה מובנת מאליה, ומי שעוסק בה הוא בעל נשמה יתרה.
אני מנצלת הזדמנות זו ומודה לאלזה ולרוזי, ולעוד חברות וחברים שתמכו באימא והיו איתנו לאורך השנים. אימא כל כךאת הביקורים שלכן. הייתן חברות מכל בלב.עמרי ואורה נמצאים רחוק ולא יכלו להגיע. לפני שנסעו נפרדו ממך בידיעה שלא יזכו להיות אתנו היום
אימא יקרה, נוחי בשלום על משכבך.
נעמה



כתבה אביטל
סבתוש יקרה!
את הסבתא האחרונה שזכינו לה..
אני זוכרת שתמיד הייתי גאה לספר שילדי זכו להמון סבים וסבתות. תמיד כשהיינו באים לבקר היית שואלת, מתעניינת ונהנית מהנינים. ומספרת איך היית בתור אימא לנעמה, עמרי, אילן וישי.
אני זוכרת גם שתמיד הייתי גאה לספר שאת היית הילדה הראשונה שנולדה בקיבוץ. זכורות לי גם ארוחות הערב בשבת, שתמיד הייתי באה לפני כדי לעזור לכם לחתוך סלט, לערוך את השולחן. מאוד אהבתי את המפגשים האלה והשתדלתי תמיד לבוא.
סבתא בשנים האחרונות, בעצם מאז שסבא נפטר, כבר הלכת ודעכת ולאט לאט הרגשתי, שאין ממש את מי לבקר, כי כבר אי אפשר היה לדעת אם בכלל זיהית אותנו. זה היה מאוד כואב ומתסכל לראות אותך כך.
סבתא . אני מקווה שעכשיו טוב לך יותר והתאחדת עם סבא אפרים.
עכשיו הזמן להיפרד ולומר לך שלום אחרון.אוהבת אותך מאוד וכבר מתגעגעת.
נכדתך אביטל

דברים מפי אריה אהרוני - קראה רחל
דינה , אחותנו היקרה
למרבה הצער איני יכול ללוותך בדרכך האחרונה. הנה גם את הבת הראשונה שנולדה בבית אלפא, פרשת ממשפחתך, מהקיבוץ,ומאותה חבורה ההולכת ומתמעטת, שאי אז, בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, בארץ ישראל אחרת לחלוטין, התכנתה בתל אביב בשם "גדוד השדה צפון" והיוותה גרעין להשלמת קיבוץ בית אלפא.
בעולם שמתרופפת בו הסולידריות האנושית והחברתית, בעולם שבו נשכח שלפסוק "אם אין אני לי מי לי" יש המשך האומר כי "אני לעצמי מה אני" - בעולם כזה יקשה להבין את חווית היחד שחווינו בנעורינו. אך כל אלה שנתמזל מזלם לטעום ממנה, שומרים אותה בלבם כאור יקרות שנתן טעם לחייהם.
פגשתי בך, דינה, לראשונה , כאשר בשנת 1938 עזבתי את תל אביב בהיותי בן 15, והצטרפתי עם חביבה אחותי להורינו שעלו להתיישבות "חומה ומגדל " בבית יוסף שבעמק בית שאן. היינו יחידים בגיל הנעורים בישוב, וכשהגיע יום שישי, כשברחבי הארץ התקיימו "ערבי קן" בקיני "השומר הצעיר"חיפשנו כחברי תנועה נאמנים את הקן השומרי הקרוב אלינו כדי לקחת חלק בפעילותו, וכך הגענו ברכבת העמק לבית אלפא, הקן הסמוך ביותר לבית יוסף.
לימים אחרי שחזרנו לתל אביב והקמנו בה את הקומונה של "גדוד השדה צפון" הצטרפת אלינו , דינה, בהחלטה נחושה שתלכי איתנו לכ אשר נלך, ויחד נקים קיבוץ עצמאי, הרחק מבית אלפא, שבאותה תקופה לא התאוששה עדיין ממשבר פוליטי וחברתי קשה. את התקשית להתאושש מה"טרנספר" שבו אביך אפרים רייזנר, ממייסדי הקיבוץ, עבר עם קבוצת ותיקים אנשי מפא"י לרמת יוחנן. כעבור זמן עברה לשם גם אמך, טנקה, ואילו את נותרת בבית אלפא. בסופו של דבר למרות מאבקנו העזים לא הקמנו קיבוץ עצמאי אלא הגענו לבית אלפא, ואת דינה חזרת אתנו, ואת מרצך כולו הקדשת,כשאר חברי "גדוד השדה צפון" לניסיון, שאינו מובן מאליו, לבנות כאן קיבוץ שהוא בית. כאן גילמת בקול הסופרן היפה שלך את התפקיד הראשי באופרה הטרגית "שדיסטה" שכתב תאודור - אופרה שעמדה בסימן המר של חלום הקיבוץ העצמאי שנגנז. כאן בנית עם אפרים את משפחתכם הענפה, כאן עבדת שנים רבות בגן הירק, מילאת תפקידים חברתיים ותרבותיים, טיפחת באהבה רבה את משפחתך, את ביתך הפרטי, ואף את נופו של הקיבוץ כשעברת לעבוד בענף הנוי.
בערוב ימיך נפגשנו למרה הצער בבית הסיעודי, ששהיתי בו תקופה מסוימת. ראיתי את נעמה, בתך הבכורה, יושבת אתך מידי ערב ומלטפת את ידך, נזכרתי בימים הראשונים, כשהיא הייתה עדיין פעוטה, ואני כחבר השלמה ראיתי בה חלק ממשפחתנו הגדולה, והרביתי לשחק עמה במחבואים ובצחוקים.
כשעברתם את ואפרים לבית הסיעודי, זכורות לי מילותיו האחרונות של אפרים אלי - " נקווה להיפגש בשעות טובות יותר" ולא זכינו.
באחד השירים שתרגמתי נכתב כך:
האנשים משולים לכוכבי לכת,
כוכב כוכב וייחודו
ואין כוכב דומה לעמיתו.
איש איש ועולמו שלו -
הרף רגעו המופלא שאין דומה לו,
ושעת אימה שלו שאין לה אחות.
ובמות האיש -
לוקח הוא עמו
גשם ראשון שלו
שמש ראשונה שלו
קרב ראשון שלו -
כל זה לוקח הוא עמו.
כן, נשארים אמנם נדבך שבנה,
שביל שסלל, עץ שנטע,
אמנם הרבה מפועלו דינו להיוותר.
ואולם משהו גדול ויקר,
שאין תמורה לו
מסתלק ללא שוב.
לא אנשים מתים כי עולמות.
שלום, דינה.
אריה אהרוני

כתב ישי

אימא,
אנו עומדים היום כאן ומלווים אותך בדרכך האחרונה, ואני מנסה לדמיין לעצמי אותך בימים שנולדת וגדלת כאן. מתוך האדמה הזאת נבטת וצמחת והיית כאחד מצמחי הגלבוע, חזקים ועמידים בפגעי הזמן והטבע. כמותם הכית שורש באדמה החמה, והעמקת שורשים בין סלעים וטרשים. דומה שהסלעים שלחו נימים של אבן אשר נשזרו בענפיך ובשורשיך המעמיקים. מחזקים ומקשיחים את גופך ונפשך, ובכך מאפשרים לך לעמוד בקשיים ובתלאות המקום והזמן. 
הר הגלבוע, תבנית נוף ילדותך, ובדמותו גדלת וצמחת. שפעת הירוק והפרחים המרהיבים בחורף, כבדות הצהוב בקיץ.
כאן אומר את מילותיו של נתן שחם שמבטאות את תמונת הרגע הזה באופן הנכון ביתר. נתן איש משפחת ההשלמה, שהייתה תמיד משפחתך השנייה והאהובה.
קדיש קיבוצי
נעלה את זכרה של דינה אשר שוב לא תשב עמנו בזה. מעגל חיים נותק, נותק ולא כלה, שכן נפשה צרורה בצרור חיינו, ותולדות חייה ארוגים בתולדות המקום, שנופו בזיכרוננו משמרם. דרך ארוכה עשתה עימנו בשמחות ויגונים, בצער ההוויה וחדוות היש. בעבודה, במנוחה, בגעים כבדי-מהות, ביציקת דפוסים לחיינו, עד שבאה שעתה האחרונה. עתה אנו נחלתה ובנו מנוחתה. כגרעין הנטמן באדמה, כך היאקיימת במעשינו, הזיכרוןהוא החיבור בין דוד
לדור וחוליה לחוליה, כמסורת המקובלת בעם - אדם הוא מה שהינו לעצמו ולבני ביתו ובה בשעה חוליה בשלשלת הדורות, שאין לה כליה.
יהי זכרך ברוך.
נוחי בשלום באדמתך אימא.
בנך הזוכר תמיד - ישי