נתן שחם PDF הדפסה דוא

 

נתן שחם לבית שטיינברג

נולד ב - 27/02/1925

נפטר ב -18/06/2018

בן לוורדה ואליעזר שטיינמן

היה נשוי לקטינה אלמנתו של חנוך רוזנברג

אב לבועז רוזנברג, אורית ויבין

 

עיבדה להספד זיוה עורי

 

נתן נולד בתל אביב ב -27/01/1925 לוורדה ואליעזר שטיינמן, אח לאחיו הבכור דוד שחם לימים סופר אף הוא. הוריו הגיעו ארצה בעליה השלישית. אביו סופר ועיתונאי מפורסם, ואמו עובדת לפרנסתה כגננת. באי ביתם היו דמויות מפורסמות ומשפיעות של סופרים ומשוררים כמו ביאליק, לאה גולדברג, רפאל אליעז, אלתרמן ויעקב פיכמן 
נתן למד בגימנסיה "הרצליה" והיה פעיל בתנועת הנוער "המחנות העולים". לאחר מכן הצטרף ל"שומר הצעיר" בעקבות אחיו הגדול, והיה כתב ועיתונאי של עיתון התנועה " על החומה" בגיל 17 התגייס לפלמ"ח ומונה לתפקיד מקשר בין ההגנה ללחי
בשנת 1945, לאחר שירותו בפלמ"ח, הצטרף לקיבוץ בית אלפא, ובתום מלחמת העולם השנייה נשלח לאירופה להעלאת "שארית הפליטה". בתום מלחמת העצמאות חזר לבית אלפא עם אחיו, דוד, וחברי השומר הצעיר מגדוד "שדה צפון" בתל אביב, המכונים עד היום "השלמת השדה". נתן הצטרף לקבוצת עובדי הפלחה, והיה גאה בעבודתו. עם הזמן יצא להשתלם בחו"ל בלימודי ספרות ושפות זרות. בשובו מחו"ל נשא לאישה את קטינה, אלמנתו של חנוך רוזנברג ז"ל, אשר נהרג במלחמת העצמאות. נתן אימץ לבן את בנו של חנוך, בועז. לזוג נולדו שני ילדים - אורית ויבין. במשך כל שנותיו בקיבוץ, שילב נתן בין העבודה בפלחה לעבודתו כסופר. כתב למעלה מ-60 ספרים, עליהם זכה בפרסים רבים 
ביום העצמאות 2012 הוענק לנתן פרס ישראל בתחום הספרות והשירה העברית. בנימוקיהם למתן הפרס, כתבו חברי הוועדה: "נתן שחם הוא מן הבולטים בסופרי דור תש"ח, ונמנה על לוחמי הפלמ"ח, שהניפו באילת את דגל ישראל המאולתר, "דגל הדיו", מעמד שהפך לסמל,לסיום הקרבות ולניצחון ישראל במלחמה על עצמאותה
במשך שנותיו בקיבוץ מילא נתן את תפקיד מרכז המשק ומזכיר הקיבוץ, ותרם רבות לאירועי התרבות בקיבוץ. בשנת 1978 – נשלח לניו יורק מטעם משרד החוץ לקונסוליה הישראלית, לשמש בתפקיד קונסול תרבות. בשובו ארצה הצטרף להיות חבר בוועד המנהל של רשות השידור, וגם כמנהלה של ספריית הפועלים
עם שובו לקיבוץ הצטרף לעבודה במפעלי התעשייה של הקיבוץ – במפעל הציפוי, ובמפעל קב-קור- ליצור תרמוסטטים. במהלך כל שנותיו לא זנח את תחביבו העיקרי - הנגינה בוויולה, וניגן בהרכבים מוזיקאליים שונים, כמו: "רביעיית גלבוע", והרביעייה הקאמרית של כלי הקשת, עם חבריו מקיבוץ חפציבה: יהודית ואורי חן, ושלמה ניצן
נתן היה עד לתהליכי השינוי שחלו בקיבוץ - המעבר מחברה שיתופית שוויונית לחברה מופרטת. אמנם הייתה לו בקורת על תהליכים אלו, אך הוא הבין שהם הכרחיים לדור החברים הצעיר, המשתנה
נתן חברנו, נוח בשלום באדמת הגלבוע. תנחומים לכל המשפחה. יהי זכרו בלבנו לעד
זיוה עורי

כתבה אורית

אבא, שבעת ימים ושנים. התקופה האחרונה לא הייתה קלה לך ולנו, אבל היום אני רוצָה לזכור את האדם הנפלא שהיית. איש רנסנס אמיתי, בעל ידע בכל תחום אפשרי, מהסוג שכבר לא מייצרים – סקרן, למדן, חקרן ותאב דעת. בלי יום אחד באוניברסיטה ידעת יותר מעשרה פרופסורים. מתנ"ך ותלמוד ורמב"ם והספרות הרבנית, דרך היסטוריה, פילוסופיה, ספרות כמובן, ומוזיקה, אהבתך הגדולה. וגם ממדעים לא משכת את ידך, תמיד היית מוכן ללמוד מהמדענים שבמשפחה, בנך ונכדך. תמיד סקרן, תמיד מקשיב במטרה ללמוד משהו חדש, תמיד מתייחס בכבוד לבני שיחך, בין אם הם גדולי עולם ובין אם הם עוללים זה עתה למדו לדבר, אליהם דיברת הכי בכבוד, כאילו הם בני שיחה ראויים ולא מי שהם שצריך להתיילד עבורם. וכך הרווחנו כולנו – ילדים, נכדים ונינים
כשבגרו הנכדים והתחילו להתעניין ברוֹק כבד, מעולם לא זלזלת באהבתם זו, אף כי הייתה רחוקה מהמוזיקה הקלאסית והקאמרית שחיית ברמ"ח אבריך, ואפילו ביקשת שיתנו לך דיסקים כדי שתוכל להאזין למה שהיה כל כך רחוק מעולמך. ולא רק שלא חזרת אליהם עם ביקורת או זלזול, החזרת את הדיסק עם תובנות חכמות לגבי הדברים הטובים והמעניינים שבמוזיקה זו
היית אבא נהדר, תמיד תומך ומקשיב ומכבד. אני זוכרת הליכות בערב בקיבוץ, לחדר האוכל או לבית הילדים. בשבילי היית האיש הגבוה בעולם. היו לך זוג רגליים ארוכות ורזות שהלכו תמיד בצעדים גדולים ומהירים. ואני הקטנה מדדה אחריך, מנסה להשיג את הקצב. ואז פתאום היית נעמד, כורע ברך ליד פנס, מוציא מהכיס, שהיו בו תמיד ערמת פתקאות ריקות וכמה חצאי עפרונות מחודדים, ורושם לעצמך משהו על פתק, מחזיר הכול לכיס והיינו ממשיכים לרוץ. הטקס הזה חזר על עצמו אין-ספור פעמים והיה כל-כך מקובל, שכבר לא שאלתי במה מדובר. חיכיתי בסבלנות שתסיים לכתוב והמשכנו הלאה. לימים הבנתי שכאשר לסופר יש רעיון, הוא תמיד מפחד שיברח לו, והוא או היא חייבים לתעד אותו כדי שלא ייעלם מהתודעה
ידעת להעניק לנו, לבועז, ליבין ולי, את הדבר הכי חשוב שהורה יכול להעניק לילדיו – את אהבתך, ואת הערצתך, ואת אמונתך המוחלטת שאנחנו נהדרים ובעלי יכולת, ובשבילנו השמיים הם הגבול. אשרי מי שיוצא לחיים עם צידה שכזו לדרך
היית סופר נפלא. ספריך מלאים תובנות על נפש האדם, על הקשר בין ההיסטוריה לגורלו של אדם ולתרבות האנושית, ועל הקשר בין גורלו של היחיד לבין הגלים הגדולים של האירועים שגרפו אותו עמם, לעיתים ללא רחמים. אתה אולי כבר אינך איתנו, אבל ספריך יישארו לנו לתמיד. אבל יותר מכל אהבת מוזיקה. אפשר לומר שחיית מוזיקה. לראות את פניך מאזין למוזיקה, היה לראות חסיד ירא שמיים בפגישה עם אלוהיו. חבל לי שכבר לא אוכל לשמוע יצירה ב"קול המוזיקה" ולהרים לך טלפון ולשאול מה מנגנים. כי קול המוזיקה היה תמיד פתוח אצלך ותמיד ידעת מה מנגנים שם גם בלי לשמוע את הקריין. היית האנציקלופדיה של המשפחה. לפני עידן הגוגל והאינטרנט, אצלנו לא פתחו אינציקלופדיות. הילדים שלנו תמיד ידעו שמה שהוריהם לא ידעו, תמיד אפשר להרים טלפון לסבא, הוא כבר יידע... ובפעמים הנדירות שהוא לא ידע, הוא התקשר לדויד, אחיו, כי דויד ידע הכול. בין שני האחים לבית שטיינמן, לא היינו זקוקים לגוגל או לוויקיפדיה
עמדת בנקודות צומת רבות וחשובות של ההיסטוריה הציונית בארץ-ישראל, אותן שילבת בספריך. זכית בפרסים רבים ותורגמת ללשונות רבות. הסתובבת בכל העולם ופגשת גדולי עולם, ומעולם לא השפלת עיניך. אבל מעבר לכל אלה, בשבילנו היית ותמיד תישאר – אבא, סבא, ורב-סבא אהוב, אוהב ומקשיב, שדלתו וליבו תמיד פתוחים בפנינו. כזה נזכור אותך תמיד

אורית

כתב בועז

זוכר אני, בהיותי בן שלוש לערך, כשחזרת מפריז, אימא הציגה לי אותך ואמרה שאתה תהיה בן זוגה לחיים. שאלתי אותך: "האם תהיה האבא שלי?", תשובה אחת הייתה מהירה ומיידית: "מובן מאליו – כן". התשובה השנייה השתרעה על פני 68 שנים. אדם חכם ורגיש, שהבין היטב את מורכבות החיים יחד עם אישה צעירה, אלמנה וילד. במשפחתנו תמיד התקיים קשר של הבנת מורכבות המציאות, בה נוכחים דמותו של חנוך אבי, רוחו, תמונותיו ומשפחתו, ביחד עם משפחת שחם הצעירה. מציאות זו זימנה לנו מלחמת השחרור
אהבתי לקרוא בספריך ובמיוחד בספר "רביעיית רוזנדורף" תיאורים מדויקים ומלאים של הבית הייקי של סבא וסבתא שלי, מצד חנוך אבי, בסירקין 37 בתל אביב. בית זעיר-בורגני עם פטיפון ומוזיקה קלאסית, בר משקאות טובים וכוסות קריסטל. אהבת את העבודה בפלחה ובעיקר את עונת הקציר, בה היית עולה על הקומביין וקוצר בדייקנות את השדה במשך משמרת שלמה. לא ויתרת על הקציר גם בגיל בו לא היית כבר פלאח, אלא סופר מוּכָּר ומנהל "ספריית פועלים". זכורים לי מקרים בהם היית מביא הביתה ארנב שנפצע מטרקטור, או גור עופרים שנמצא בשדה לאחר הקציר. היית הראשון ללמד אותי נהיגה בטרקטור והפעלת כלים חקלאיים. אהבת את ילדיך, אך מעולם לא ניסית להשפיע על דרכינו, אהדת את קבוצת הכדורסל שלנו ואף זכית לראות את יבין ואותי משחקים בה יחד
אהבנו את ארוחות השבת אתך ועם סבתא קטינה, עם הנכדים, ותמיד נלחמת על זכותך להשמיע את דעתך לבני המשפחה כשתמיד דיברנו כולם ביחד. "תנו לסיים משפט", היית אומר. יפים היו קשריך עם הנכדים והנינים, תשומת הלב והשיחה בגובה העיניים עם כל אחד מהם, המפגשים אתם במדרכות הקיבוץ שתמיד סיפרת לי עליהם.
ואסיים בציטוט של מספר משפטים מעבודתו של מאור, הנין הגדול שלך: "סבא נתן הוא ללא ספק האדם החכם והמלומד ביותר שיצא לי להכיר, וכל מפגש איתו הוא הזדמנות ללמידה, הזדמנות להגעה לתובנות, הזדמנות לשמוע את דבריו של אדם יוצא דופן שאין רבים כמותו". "למרות הקשיים הרבים שישנם בגיל תשעים ושלוש, חכמת החיים והתפיסה הכול כך מיוחדת שלך נשארו. בכל שבוע, כשאנו יושבים ומדברים נופלת בחלקי הזכות להקשיב לך. לא רק לשמוע, אלא להקשיב לעומק לאדם שעבר בחייו והיה שותף לתהליכים ואירועים שעיצבו את פני ההיסטוריה הישראלית". "כשאני מדבר עם סבא נתן אני יודע שאיחשף למשפטים שיכילו מעט מילים שאומרות הרבה. מילים שהדרך שבה הוא אומר אותן והחכמה שבה הוא משתמש בהן, מעניקות להן משמעות חדשה והופכות אותן לבעלות כוח והשפעה. ברגעים אלה אני יודע שאשמע אפיונים ברורים מאוד של סוגי אנשים ושל סוגי מחשבות והתנהגויות שאולי יישמעו ביקורתיים תחילה, אך לאחר זמן מה של מחשבה, החכמה והדיוק שבהם יכו בי כברק". "אין אנשים רבים שמסוגלים לתת לך את ההרגשה שבשיחה אחת למדת מהם מה שלא היית לומד בעשר שנות שיחה עם אדם אחר, ועל כך אני רוצה להודות לך סבא – תודה שאני יכול ללמוד ממך ומחכמתך, ותודה על כך שיש לי את הזכות להיות הנין שלך
נזכור אותך תמיד בועז, דליה וכל המשפחה

(הדברים הבאים נכתבו והוקראו על-ידי מִילָת, בתו של דוד שחם, אחיו של נתן. הדברים שהוסיפה בעל-פה היו מעניינים וחשובים, אך לא ניתן לשחזרם. ההספד שכתבה נכתב כאילו אביה דוד, שכבר נפטר, מספיד את אחיו נתן
ארבעה זיכרונות: 1. סבתא רצתה ילדה ולא גזרה את תלתליו של נתן עד שהיה די גדול. 2. רעידת האדמה שהתרחשה ב-1927: דוד ראה בזה שאבא לקח את נתן על הידיים כהוכחה לכך שאביו מעדיף את נתן על פניו. 3. נתן תמיד האמין שדוד הוא המוכשר מבין שניהם. 4. האחים אהבו מאוד זה את זה, והיו בקשר יומיומי, מתמיד וקבוע. נתן היה אבל מאוד לאחר פטירת דוד, והוא חסר לו מאוד
קינת דוד או רקוויאם לנתן
אחי נתן אחי לקח את כשרוני, תהילתי, שלא לדבר על אהבת אבי
אחי צעיר נרו יאיר חיים שלמים מאחור אותי השאיר
אוהב אותך אחי נתן שתי שנים בינינו אך עד שיבה אתה הקטן
אתה נתן דוד אני אתה אתה ואני אני
אני יפה תואר אתה קצת פחות
אתה נעים הליכות אני פחות
חבל שלא הייתה לנו אחות...
כן, אימא רצתה ילדה קטנה
אבל נולדנו שנינו אני ואתה
אני כינור, כינור דוד ואתה כינור שני, קרי וויולן
אתה גם קצת סגפן
ואבוי, אני הנהנתן
יותר פחות
פחות יותר
אני די סנוב
אתה יודע להסתדר
קנאת דוד
קנאת נתן
קנאת סופרים 
מן השטן
אז בוא אלי
אחי נתן
אל כלוב הנצח
אל מרחב הזמן
אני קורא לך אחי
אתה שומע
בוא אלי , נצלול
בים החופש הגדול
נשאיר על פני האדמה
את הקנאה, האכזבה
ונתמקד יחדיו באהבה
את תלתליך אלטף
אחי של
אני אוהב

כתבה הנכדה נועה , בתה של אורית

לסבא שלי ולי היו יחסים מאוד מיוחדים. סוג מסוים של תקשורת שמתגברת על הפער בשנים ומתייח
לתוכן ולצורה באופן בלתי מתפשר. הסקרנות של סבי אפשרה לו לרצות להבין את העולם דרך עיניי, כי בעיניו בני אדם אינם נמדדים על-פי ניסיון חיים, והחלוקה ביניהם מאוד ברורה – יש שתי קבוצות, אלה המבריקים בידע ובניסוח, ואלה טובי הלב, וסבא העדיף את טובי הלב. ידעתי שסבא אוהב אותי כשיום אחד נקרע מהתלבטות בינו לבין עצמו עם השאלה שלאחר מכן הגיש לי על פתק ובו רשם – "לנועה, שאיני יודע מה היא יותר: נחמדה או חכמה
מעולם לא שמעתי את סבי מוציא מילה אחת ללא כוונה ובעלת רובד אחד של משמעות. מחמאות לא היו נחלתן של כל פעולותיי, וכשאלה באו ידעתי שהן מכוונות אלי ובמדויק. לצורך המחשה אספר זיכרון אחד. לפני שלוש שנים סיימתי תואר ראשון. בהתרגשות רבה, ולראשונה בחיי, הגשתי לסבא לקרוא את עבודת הסמינר האחרונה שלי, שעסקה ב"דה-פוליטיזציה של זרמים במוזיקה פופולארית בגרמניה המחולקת של המאה ועשרים". 15 דקות לקח לו לסיים לקרוא את העבודה, לנתח ולספוג את האינפורמציה החדשה, כדי לנהל דיון מעמיק בנושא. תוך כדי הקריאה התבקשתי על-ידי סבי בן ה-90 לשיר שיר פאנק ולהסביר לו בהרחבה את המבנה המוזיקלי ואת המקצב. לאחר הדיון סיכם ואמר כי יהיה זה חבל אם לא אמשיך בקריירה שמרכזה היא כתיבה, אפילו אם היא אקדמית, שזו אינה חביבה עליו במיוחד. באותו רגע התמלאתי גאווה וידעתי שקיבלתי את המחמאה הכי גדולה שיכולי לקבל מסבי, איש שמעולם לא הושפע מגיל או מעמד, שראה חשיבות עליונה בהתחדשות, תוך שמירה על צביון מקורי ואותנטיות, לכל אחד באשר הוא. סבא, איני עצובה בשבילך על מותך. אם המוות הוא הסוף של כל חיים, אז לפחות שיבוא אחרי חיים כמו שהיו לך. מלאים ביצירה, רגש, מחאה וחתרנות, הרפתקנות ומימוש שעולה על כל דמיון. אִילו חמישה אנשים שונים היו מתחלקים בחייך, חייהם היו רוויי עניין. הלוואי ואצליח להמשיך את הדרך שלך בחיי, אם ארגיש שהצלחתי ולו במעט, אהיה מאושרת 
סבא, ובכן כמו שאמרתי, איני עצובה עליך. אני עצובה עלי בלי ההשראה שבשיח בינינו, ועצובה על עולם שבו אינך. התרבות בהווה מתרחקת ממילים בעלות משמעות, ובכך מתרחקת ממך, סבא שלי, שאיני יודעת מה היה יותר – איש כל כך חד ומבריק, או אוהב אדם ומלא תאוות חיים. אני מתגעגעת אליך, אני אוהבת אותך, ואני אסירת תודה על הזמן שחלקתי במחיצתך, ועל הספרים, השירים והמחזות שהשארת אחריך ונותנים לי תמונה של היותך.

נכדתך, נועה בתה של אורית

כתב דורון גובר בעלה של אורית

נתן היה גדול מהחיים והחיים במחיצתו היו ועודם גדולים. במשך 40 השנה שחייתי בקרבתו, היה לי נתן מקור
השראה וידע עצום. מוזיקאי עמוק כמו הצליל של הוויאולה (אורי, יהודית, קפלינסקי – אתם הייתה שמחת חייו!). וירטואוז בעברית וכל שפה שרכש. נתן גם היה ערימת רגש ענקית. נתן היה לי ולילדיי נייר לקמוס לכֵּנוּת הרגש – מעיניו וניסוחיו ידעתי מתי הרגש מזוייף. יהי זכרו: מרתק, משעשע, מחכים כמו חייו כמו ספריו ברוך יהיה זכרו
דורון גובר

כתב גרשון וילן

אני נרגש. לעמוד בבית הקברות של בית אלפא, שבגב הגלבוע, ומולך העמק. בשבילנו, בני הדור השני בתנועה, לשֵם בית אלפא הייתה ייחודיות. המרדנות, הלוחמנות של "הבן הראשון". בית אלפא הייתה בשבילנו גם רמז... דוגמא, שלא תמיד "הנכון, הצודק", שבאו ממרחביה ומשמר העמק, הם דברי אלוהים חיים... ומכאן לדמותו של נתן ולהשפעתו עלינו.
לכאורה, לנתן לא היה תפקיד ציבורי, כזה או אחר. אך להזכיר נשכחות – וכמעט שלא נותרו עמנו העדים – ועידת התנועה ב-1963 התפוצצה. בפעם הראשונה לא הצליחו לסכם החלטות... במילים אחרות: אנשי דור הפלמ"ח הצליחו במרד. ואזי נבנה פתרון שלפיו ג'ומס ועוד שני אנשים מצורפים למזכירות התנועה 
היינו בני 24 ונזרקנו למים. בקבוצה שביצעה את המהפך, הייתה לנתן השפעה גדולה, ייחודית. בדרך לכאן, ג'ומס ואני שוחחנו על אותה תקופה, על מעמדו השקט, "מאחורי הקלעים" של נתן. במשך שנים היינו נפגשים בימי רביעי בערב בתל אביב. בחבורה היו אנשי ציבור, כלכלנים, חברי כנסת, האקטיבה של דור תש"ח. ואני זוכר היטב את השפעתו ותרומתו של נתן. על הטיפים ועל האירוניה
ועל פעילותו הענפה של נתן בהוצאת הספרים – "ספריית פועלים": נתן התחיל לעבוד בספריית פועלים ב-1985 וסיים ב-2001, לאחר המיזוג עם הוצאת הקיבוץ המאוחד. תהליך המיזוג היה לא קצר, אך הסתיים עוד שנה לפני איחוד התנועות בוועידת כנרת 
הגעתי לספריית פועלים במקרה. המפגש עם "נבחרת הסופרים" והעורכים היה מרתק, ובעיקר הקשר שנוצר עם נתן, מנהל בית ההוצאה. ואזי במשך שש שנים, הייתי נפגש עם נתן בכל שבוע, ביום רביעי, בשש בבוקר, במשרדי הספרייה. למדנו להכיר אחד את השני. אני מכל מקום הוקסמתי מדרך חשיבתו. מגישתו לסוגיות תרבות וספרות וכמובן... גם לפוליטיקה, של התנועה ושל המדינה. איש חכם, ממעט לדבר, אך לכל מילה ולכל משפט היה הסבר ומשמעות. הייתה לו היכרות ענפה עם רבים וטובים, מה"מי ומי". לתנועות ולקיבוצים היו אלה שנים של המהפכות, התמורות, השינויים... מאות פעילים, ארגונים, מוסדות – נמוגו ונעלמו. ואילו הוצאת הספרים – ספריית פועלים – חיה וקיימת, ואף מרוויחה כסף. את הרעיון, את המהלך של האיחוד עם הוצאת הקיבוץ המאוחד, נתן קיבל די קשה. על-פי תחושתי, הוא הבין את הנימוקים של התמיכה, של הצדקת המהלך, אך בליבו הוא נקרע. חשש והיה מסויג. להוצאת ספריית פועלים היו הצלחות יפות. גם בהיבטי התרבות והספרות, אך גם בהיבט המסחרי-כספי. אהבנו את נתן. את חוכמתו, את תרבותו ואת דרך חייו.
גרשון וילן