שי שגב PDF הדפסה דוא

שי שגב

נולד ברשפים ב - 13/12/1970

נפטר ב -27/08/2018

בן לרות ואריה שגב

היה נשוי לגלי לבית נחום

אב ליהלי עמית ורני

 

כתבה גלי

שיייקה אהוב
זהו! נגמרו סיוטי הגוף, אתה בשקט במקום בו הגוף והנפש חופשיים. משוכנעת שאתה כאן איתנו, לפי כמות האהבה והתמיכה שקיבלנו יש כאן היום לא מעט אנשים. חשוב לי להודות לכם שבאתם היום ולכל האנשים הרבים, רבים מאד, שליוו אותנו איש איש בדרכו, בשנים האחרונות ובעיקר בחודשים ובשבועות האחרונים. אם זה במחוות גדולות כקטנות, אם בתפילות ובחיזוק רוחני, בהתכווננות לשלומנו - הרגשנו עטופים, מוגנים ומחוזקים. ריגשתם אותנו ונתתם לנו כוח לעמוד בסרט הזה
שייקה, מאמינה שהחיים הללו שבאו אתמול אל סופם הם רק חלק, חרוז משרשרת ארוכה של חיים גדולים יותר, מאלה של ה"כאן ועכשיו", ושדרכינו יחזרו ויצטלבו בה בהמשך. הסרטן שינה את חיינו, לכאן ולכאן. למדנו להתמקד בטוב, לבחור בו בהכרה מלאה ולברך אותו. התמלאנו שנינו בהכרת תודה גדולה על החיים ומה שהם מביאים לפתחנו, אך הדבר הגדול ביותר שקיבלנו זה האושר, הסיפוק והגאווה בשלושת הבנים שלנו. הלכת כשאתה שלם ובטוח בבנים, באנשים שהם, ביכולות ובלב השלם והמיוחד שלהם. התרגשת מהם ואין לי ספק שאתה תהיה איתנו בכל צעד ושלב בהתפתחותם בדרכך. נוח על משכבך בשלום ותהיה רגוע, גידלת משפחה מדהימה ואנחנו נמשיך ונהיה בסדר.
גלי

כתבה רות שגב

לשי בננו היקר
הרבה שנים חיכינו לך וכשהגעת לעולמנו לא היו מאושרים מאיתנו. כל כך שמחנו בך ונהנינו ממך. היית ילד מיוחד ונהיית אדם מיוחד, ובן מיוחד. היית המתנה היפה ביותר שיכולנו לקבל אחרי שתי אחיותיך האהובות. לכן נתנו לך את השם שי. לא ידענו אז שזאת הייתה מתנה בהשאלה, לזמן מוגבל של פחות מ-48 שנה. לא צודק, מתנות שנותנים לא לוקחים בחזרה. הלוואי ויכולתי ללכת במקומך. ילדים לא אמורים למות לפני הוריהם 
היית ילד יפה תואר, זהוב תלתלים ועיני תכלת. אדם יפה, יצירתי, בעל ידי זהב ולב רחב. נדיב ובעל מחשבות אישיות מגובשות. הספקת הרבה בחייך, אך עדיין היית יכול לתרום כל כך הרבה למשפחתך ולסביבתך הקרובה והרחוקה. חבל, חבל מאוד. לאחר שהבראת מהמחלה בפעם הראשונה, אמרת לי: "אימא, שנינו זכינו לקבל הזדמנות שניה לחיים. מעכשיו נחייה אותם במלואם כמו שצריך." כפי שחשבת לנכון לחיותם. ואתה שי, עשית זאת בגדול!!! חיית חיים אמיתיים לפי השקפתך. למרות כל הקשיים ודעות של אחרים. הלכת אחרי האמת הפנימית שלך. ידעת לחבר בין העולמות השונים וכך גם חינכת את בניך, ילדים מדהימים, להיות ישרים, אמיתיים, להיות כנים עם עצמם תוך התחשבות בזולת. לראות את הדברים היפים והטובים שבעולם, לקחת אחריות ולא להאשים אחרים בצרותינו. אפילו לפני יומיים, כשהיית חלש, עור ועצמות, ניסית בדרכך לשכנע את אבא ואותי שגן העדן הוא כאן ותלוי בנו, לגלות, לראות וליהנות מהיופי
שבעולמנו. תודה בן יקר. על כל מה שהיית. תודה על כל מה שנתת לנו ולאחרים

תודה שידעת בדרכך המיוחדת לציין ולצחוק על החולשות שלנו, תוך ניסיון אמיתי לשפר את איכות חיינו. ועם הכאב הנורא שנשאר בתוכנו. נשתדל ביחד ולחוד לראות ולחוות את החיים מהצד היפה והטוב כפי שאתה היית רוצה. תודה על המשפחה הנפלאה שיצרת יחד עם גלי המקסימה והבנים המדהימים. ננסה יחד איתם ובעזרתך מלמעלה ללמוד לחיות בלעדיך עם  .  היפה והטוב
להתראות בן יקר

כתבה מאיה

אח שלי, זה לא מכתב פרידה, זה מכתב תודה 
תודה שבחרת להיוולד למשפחה שלנו לפני 47 שנים. אני זוכרת את הרגע הזה, כשהייתי בת 11, ונולד בן לאריה ורות שגב. איזה אושר, הגשמת חלום. זוכרת במדויק את התינוק שהיית, איך הרגשתי כלפיך אחריות דומה לאימא, מהתחלה נכנסת לי ללב. מודה, היית קצת אחר מהתחלה. ילד רגיש מבפנים, אבל כאילו קשוח מבחוץ
עבורי היית מורה גדול לחיים: בדרך ההסתכלות שלך על אנשים; בפרופורציות שתמיד הראית לי, מה באמת חשוב בסופו של דבר; בעולמות האחרים שתמיד טענת שקיימים סביבנו. מצטערת, עד היום לא הצלחתי לראות את המטריקס, ואין לי מושג מי זה השפן הלבן, אבל מבטיחה לך שעכשיו אצפה בסרט עד הסוף כדי להבין את החלק האחרון של הפאזל שתמיד ניסית להסביר לי
בחלומות הגדולים והקטנים ששיתפת אותי בהם, חלקם הגשמת ואת חלקם תגשים בגלגול הבא, או דרך ילדיך המדהימים, או דרכי. בדרך שבה ניסית "לחנך" את ההורים כל רגע ורגע כמעט עד היום האחרון שדיברנו. טוּב הלב והאיכפתיות האין סופיים, יהיו נר לרגליי, עכשיו אפילו יותר. היה לי מעניין להיות לידך כשביררת את יחסיך עם אלוהים, עם האמונה ועם הרוחניות. שילבת בסוף (בדרכך הייחודית) את מה שאם בעולם היו מצליחים לעשות, היה שורר פה סוף סוף שלום. כנראה הקדמת את זמנך בשליחות האנושית
אמר פילוסוף צרפתי (שאיני זוכרת את שמו): "אנחנו לא בני-אנוש שעושים מסע רוחני, אנחנו אנשים רוחניים שעושים מסע אנושי". שי, אח שלי, אם הייתי צריכה לאפיין אותך במילה אחת, הייתי אומרת שאתה מלך ואנושי, או ביחד – מלך האנושיות. זה המסר הכי משמעותי שבאת להביא לעולם. סוף סוף בלכתך הבנתי את מהותך, באת ללמד אותנו להיות אנושיים – בני אדם. בתוך המשפחה, בקהילה, בעבודה, עם חברים, עם ילדים, עם חיות, עם עצמנו
זוכרת שלפני המון שנים באת לסדנה שלי בתל-אביב, וכשיצאת משם אמרת לי: "מאיה, את ידעת שיש שלטים של רחובות בעיר הזאת?". אמרתי לך: "שי, אח שלי, ברור"... ואתה אמרת לי שרק עכשיו הרמת את הראש ופתאום גילית אותם, כי קודם הלכת והסתכלת רק למטה, על המדרכה. התנועה של הראש מלמטה למעלה מסכמת את חייך בשתי מילים. מהתבוננות צרה, מבוישת, מסתתרת – ליכולת להתבונן לבורא בעיניים, לשאת תפילה מלב ללב. ולקבוע חד-משמעית: אנשים, תחיו עכשיו כי "גן עדן זה פה". תמיד היית מין ביישן כזה, נחבא אל הכלים, עשית מה שצריך לעשות בלי הרבה רעש וצלצולים. אהבת את הטבע, את הילדים, את המשפחה ואת החברים, ודי כעסת על הדרך בה מתנהל העולם... ויחד עם זה, ידעת בפנים מה אתה רוצה. זוכרת שיום אחד חזרת עם גלי מדרום אמריקה והודעת לי שאני מחתנת אתכם ב"טקס אחר" וכך מאות זוגות בארץ ובעולם זכו לחגוג טקס של אהבה
לא הבנתי מה אתה רוצה מחיי, ובדרכך הייחודית, עם חצי חיוך על פניך, אמרת:   "אחותי, זה פשוט טקס  של אהבה, ששילב בין הערכים היהודיים ובין הרוחניות האנושית   שמייצגת אותך ואותי אז תודה, אח שלי, שלימדת אותי את אומנות החיים, אבל גם את אומנות המוות. לימדת אותי בשיחות נפש עמוקות למה המוות הוא משהו מיוחד. מדהים שהדבר סקרן אותך כבר מגיל צעיר. בזכותך חקרתי, בדקתי וגם חוויתי בטכניקות שונות של מוות, החוויה של החיים אחרי החיים. אמשיך לנדנד לך גם כנשמה, כך שאת תפקיד המורה לא סיימת, פשוט שינית תדר, אבל זה לא ממש מפריע לי כי לשמחתי 30 שנים התאמנתי לרגע הזה שבו אדבר אתך כנשמה. פעם פינטזתי שנקים בית טיפולי, שבו כל משפחת שגב תעזור לאנשים. לילך, אימא, אתה, אני, ואבא יהיה "אב הבית". תמיד אמרת: "אחותי, אני לא מטפל" – הצחקת אותי, אח שלי, הסתרת את המטפל שבך כל כך הרבה שנים, ואני ברוב טיפשותי ויתרתי לך, למרות שנדנדתי. אח שלי, רק כשישבתי לכתוב לך הבנתי עד כמה משמעותי היית עבורי ועבור רבים אחרים. אז נוח בשלום על משכבך, פרק אחד במסע הנשמה שלך הסתיים, ופרק חדש מתחיל. מבטיחה להשלים את המשימה האנושית שבעקיפין, או במישרין, באת לחולל פה, על גבי כדור הארץ. מחכה כבר לפגוש אותך כנשמה בגלגול הבא. אוהבת אותך

מאיה

כתבה האחות לילך

שי אח שלי יקר

קשה לי מאוד לומר מילות פרידה. אין מילים שיכולות לתאר את העצב העמוק שנוצר על לכתך מאיתנו אתה מסמל בשבילי את כל מה שטוב באדם. תמיד עם ראייה אופטימית, רוגע ונכונות לעזור. תמיד יודע להסתדר עם מה שיש ולתת עצה טובה. אני זוכרת אותך עוד כשהיית כל כך קטן ולא ידעת לדבר. למרות זאת, תמיד אפשר היה להבין את רצונך. תקשורת עם אנשים שונים היא הצד החזק שלך. יודע לחבר אנשים שונים, להבין ולקבל אותם כמו שהם. "רגישות נדירה" קראתי למה שיש לך. ידיך ידי זהב. בכל דירה אליה עברנו עזרת לי להתקין, להרכיב ולסדר את כל מה שהיה צריך תיקון. יחד עם חוש אסטטי וראייה מרחבית הכול נראה פתאום פשוט ומסודר. אתה, אחי הצעיר, אדם אהוב ואוהב, תראה כמה אנשים באו ללוות אותך בדרכך האחרונה. תנוח על משכבך בשלום בגן העדן, אנחנו כל כך אוהבים אותך ונפרדים בקושי רב. מבטיחים שנעשה כל מה שנוכל בשביל המשפחה היפה שלך. תמיד נזכור אותך עם הטוב והאופטימי
אחותך האוהבת לילך והילדים יונתן, אסף וגיתית

נכתב על ידי מרטין אח מאומץ של שי

יחד עם אוהביך ויקיריך אני מלווה אותך אח מאמץ יקר אהוב וחבר אל מנוחת עולם בתחושה  של חוסר צדק משווע, שהרי אפילו לא השלמת את מחצית מכסת החיים שקוצבים לאדם
האיחולים לאריכות ימים. חצו בין היותי מנחם לבין היותי מנוחם, אני תוהה כיצד ניתן לנחם ולהינחם בו בזמן, באותן מילות ניחומים, במקום ובזמן שבו מילים לא אומרות מאום, בשעה עצובה, כבדה ובוכייה שבה אנחנו מביאים אותך, שי יקירנו, למנוחת עולמים. שי היקר, היית בחייך אדם שאי אפשר היה לזהות אף לא שמץ של מרירות או כעס. הראשון שקרא לי פינו, אבל אתה בעצמך היית הכי פינו מכולם. איש יקר שאני אוהב כל כך
בטרם יכסה אותך העפר, אני רוצה להגיד לך דבר אחרון שלא הספקתי, אבל נכון ומדויק יותר לומר כי לא העזתי לומר לך בחייך. חיי בלעדיך יהיו ריקים, כמו גם חיי כל מי שמחבקים אותך וכבר מתגעגעים.
חוש ההומור שלך היה שזור כחוט השני ברקמת חייך, אשר דעכו בהדרגה אל סופם ואתה כה צעיר. המשפחה שגידלת באהבה יחד עם גלי, הייתה כל עולמך. יִיחָדֶתָ לה את כל תעצומות הנפש שלך. שקדת על טיפולה במסירות שאין כדוגמתה. גידלת שלושה בנים לתפארת. הטמעת בהם את הערכים האנושיים הבסיסיים והחשובים ביותר – כבוד, צניעות, דרך ארץ, התחשבות וחמלה.
היה לנו קשר מיוחד – אחים ולא בדם, אבל אחים לכל דבר. היינו ונישאר חברים בלב ובנפש, שותפים לבילויים משפחתיים. אני זוכר כשהיית בן שבע בערך את הטיולים שלנו יחד ברחבי וונצואלה, מקסיקו וקוסטה-ריקה
רק לפני כמה ימים, כשביקרתי אותך, למרות שלא רצית כבר לראות אף אחד, צחקנו יחד – אתה, מאיה ואני – כשאמרתי לך שצריך הרבה מזל בחיים ולא רק בריאות. הרי כל נוסעי ה"טיטאניק" שטבעו היו בריאים, ואילו לאלה שניצלו היה הרבה מזל. כי המזל והגורל חוברים יחד. כל כך שמחנו לראות שקצת טוב לך וראינו אותך מחייך. גם בשעות הקשות ביותר, כאשר המחלה השתלטנית כרסמה בך בכל פה – לא זה בלבד שלא איבדת תקווה, אלא שנטעת בנו תקווה שיהיה בסדר. כשאמרת שיהיה בסדר, האמנת שכך יהיה, אף שסביר להניח שחשת בדיוק את ההפך
מרטין

כתב אסף קורמן

שי היקר והאהוב
כמה אתה אהוב, היית לי לחבר אמת, לידיד נפש, אני מרגיש קשור אליך בצורה כ"כ עמוקה, למרות שהכרנו אחד את השני רק בשלוש שנים האחרונות. הרב קוק אומר ש"אנשים גדולים באים למבוקשים קטנים בדרך של גדלות" - היית איש גדול מהחיים. תפסת את המושג גדול בצורה הכי אמיתית ועמוקה. לא גודל של כמות, לא גודל חיצוני, אלא מבט של גודל, מבט שמבקש לראות את החיים דרך אמת וכנות עמוקים, מתוך אמון ואמונה במהות הפנימית ש
במבט כזה אפשר לגשת בגדלות לכל דבר, אפילו אם הוא קטן בכמותו או נראה לעין חיצונית פחות משמעותי. וכך הרגשתי שניגשת לחיים, בהערכה לכל דבר מתוך הכרת הטוב ותודה. נלחמת כמו אריה בגבורה רבה, אך לא בגבורה כוחנית, אלא בגבורת הרוח, מתוך הבנה שהרוח היא הנותנת כוח לעמוד בהתמודדויות הגדולות ואפילו הקטנות.
הבטתי עליך ועל גלי בהִשתאות, איך התמודדתם, איך הייתם אחד עם השני ובשביל השני, איזו זוגיות. העמדה הזו של הכרת הטוב של התודה, הייתה כ"כ שגורה בפיכם, זו השפה וזה התדר שעלה מתוככם. ומתוך כך זה עבר והוטמע גם לילדים המקסימים שלכם. זה לא מובן מאליו, זה כ"כ לא ברירת המחדל לבחור בטוב, בראייה שיש משמעות, שיש תכנון ודיוק לדברים בעולם, ואתה, וגם גלי ביחד, עשיתם את זה בצורה מעוררת התפעלות. הייתם מגדלור של אור וטוב לסביבה ולכל מי שבא במגע אתכם.
ביום שני האחרון, כשנפגשנו בפעם האחרונה תוך כדי לימוד, אמרת לי שיש אנשים שחושבים שימיך ספורים, אבל אתה לא חושב כך. אני האמנתי לך אז וגם עכשיו, אני באמת חושב שהיית בתודעה שהימים שלך הם לא ספורים, משום שכל הדרך הזו שעברת בחיים, כל פעולותיך ומעשיך הם נמצאים, חיים, קיימים ופועלים, הם לא נגמרים. הם ממשיכים ונותנים ועוד יתנו את פירותיהם במעגלים השונים שעליהם ובהם היית קשור. בהרבה שיחות שדברנו ביחד, כל הזמן מאוד בלטה בך הדאגה והחשיבה על הכלל, איך עוזרים לכולם להיות במבט הזה של טוב והכרת תודה, ואיך 'מדביקים' את כולם בזה. אני חושב שמאוד הצלחת בזה. כמה אנחנו מייחלים שייראו בנוף החברתי שלנו מתנות כמוך, שנותנות כיוון, שמחברות, מדגישות את הטוב והחיובי. כולי תפילה שמכל הזכויות הללו, יהי לגלי ולילדים כוחות ותעצומות להמשיך בדרך זו ולהתמודד הלאה בחיים
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים
אח יקר
אסף קורמן

כתבה שולי מסקין אחותה של גלי

שי, מה זה זמן
האם זה יום אחד מושלם ונוגע מדויק וגובה שווה חיים שלמים? רציתי לספר לך על שלוש וחצי השנים האחרונות שלך איתך-איתנו. עם החיים שלך בצל המחלה. מכירה אתכם ביחד מהיום הראשון, ושמחה לומר שהשנים האחרונות של היחד שלך ושל גלי, היו כמו ירח דבש מתמשך ומקסים, שלעיתים כואב, נוגע, עם כל החבילה שיש בה. מעשים ומילים, מבטים של רגעים, כבוד וגאווה, צחוקים, חוויות ורגש אהבה ענק, שנכנסו לחייכם בעוצמות שגם אתכם אני יודעת שריגשו.
כן, עם כל הקאקא הזה שנקרא סרטן, לא הפסקתם לראות את הימים המוארים האלו, ושכן שווה לחיות חיים שלמים רק בשביל רגעים מושלמים מדויקים של אהבה חזקה שמפיצה ומפיצה. מאותו היום המטלטל ומבלבל, אתה הובלת אותך ואותנו לְחיוּת חזקה ומשמעותית, לכל כך הרבה ימים של אושר, עוצמה, חוויות ורגעים: הקפה בשטח, הרוח במרפסת, ריח עץ שנשרף בקמין, ובמדורה בים, הצחוק של רגעים קטנים וענקים עם שבט הבנים הקרועים שלך, כל רגע קטן של אושר הוא מתנה שאתה משאיר לנו כאן ועכשיו ולעולם
כל אחד לוקח את החוויה של המסע שלך אתו באופן שונה. לי עזרת להבין שמומלץ לאכול את החיים האלו!! לנסות לעלות, לטפס, ליפול לפעמים, להתגלגל הפוך ולקום עם דשא ובוץ על הפנים, לנער הכול ולהתחיל יום חדש, עם דרייב לחיות כל יום בעוצמה ובכוח, באהבה וריגוש, ובידיעה שכאשר מגיע יום באמת מיוחד, זה היה שווה את הכול
בשנות המחלה ראיתי אותך חי ומאושר, כמו שבעיניי מעולם לא היית לפני-כן, נתת לכל אחד מאיתנו מתנה משמעותית וגדולה שקוראים לה חיוּת, למרות כל הקושי. לא מרגישה שבאמת נפרדת, מכיוון שיודעת שניפגש שוב במקומות טובים יותר. אתה חלק מאיתנו ואנחנו ממך, שבט ענק של משפחה, חברים, קהילות ורגעים. נגעת בחיים באמת וקיבלת מתנה, ונתת מתנות לכולנו. מתנה יקרה שלי, אנחנו כאן בשביל להמשיך את הדרך ולתת לאהובתך גלי ושלושת הקסומים – יהלי, עמית ורני – את כל אשר ניתן לתת, כי כולנו יודעים שהם כוכבים ענקים, מנצנצים ובוהקים בכוח ועוצמה ממך – זה שלך! אוהבת לעד
שולי

נכתב על ידי מועדון הכדורסל גליל/ מעיינות

נפלה עטרה על ראשנו! "גלבוע מעיינות" מרכינה את ראשה על פטירתו בטרם עת של שי שגב מבית אלפא. שי נולד ב-31.12.1970 וגדל בקיבוץ רשפים בעמק המעיינות. בחמש-עשרה שנה האחרונות חי בקיבוץ בית אלפא. שי היה אב ליהלי (כיתה י"א), עמית (כיתה ט') ורני (כיתה ד'), שלושתם שחקנים בגלבוע מעיינות מגיל יסודי. שי סבל ממחלת הסרטן קרוב לארבע שנים. בשנה האחרונה חלה החמרה במצבו עד שהיום (27.8.18) נפטר בטרם עת בגיל 48 בלבד. שי היה איש צנוע ונעים הליכות וראה חשיבות עליונה בחינוך ילדיו לספורט וראה במועדון בית לילדיו. יהלי, עמית ורני הם שחקנים מצטיינים במועדון ומעל לכול בני אדם נפלאים שצמחו בבית ערכי שכולו נתינה ואהבת הזולת. קהילת גלבוע מעיינות תעמוד מאחורי גלי אשתו וילדיו בכל אשר יידרש. תהיה נשמתו של שי צרורה בצרור החיים

הספד שנקרא ע"י יהלי

שי שלנו... ליוויתי את ילדותך בקיבוץ ולאחר מכן נפרדו דרכנו. כבוגרים נפגשנו מעט פעמים ומעטות היו המילים שהחלפנו, ברם לך זה לגמרי הספיק כדי לצייר עבורי את תפיסת עולמך התם, הרוחני, שטוף החמלה וטוב הלב. בעיצומו של חודש הסליחות, נתקשה מאד למחול על רוע הגזרה נתקשה לסלוח על מר הגורל.... נתקשה להגיע לחגי תשרי מפויסים וחומלים.... נתקשה לברך בברכות את השנה החדשה.... כבר נאמר שגאולה נקנית בייסורים ואף אתה לא קבלת הנחות, ניהלת בגבורה קרב מאסף ארוך ומתיש, מול כוחות אכזריים גדולים מאתנו. משלא תהיה עמנו לשיר את הפיוטים בראש השנה הקרב, אנא קבל כצידה לדרך, פיוט קטן מנחם ומפייס, אותו נשיר בתפילות ראש השנה, מתוך קינת ירמיהו
הבן יקיר לי ירמיהו לא, יט

הבן יקיר לי אפרים    
אם ילד שעשועים

כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד    
על כן המו מעי לו    
רחם ארחמנו    
נאום ה     
ינעמו לך רגבי אדמת העמק
ציפי ושאול חברי רשפים

הספיד אבשלום בר גיורא - חבר

בצער רב ובכאב גדול אני עומד כאן להגיד כמה מילות פרידה מחברי הטוב שי שגב. את שי הכרתי בתקופה שניהלתי את מחצבת הבזלת ומיד זיהיתי בו איש מיוחד. כך התפתחה ביננו ידידות טובה שהמשיכה לחברות אמיצה על מחשבות ומעשים משותפים וזאת הרבה אחרי תקופת עבודתי במחצבה. שי היה איש יקר, איש ישר, חבר אמיתי, איש של אמת בפה ובלב, איש שמח לעבוד ושמח בעבודתו, איש שהבטיח וקיים, איש של ביצוע חסר פשרות, איש של עכשיו ומיד ולא של אחר כך. אני רוצה לציין במיוחד שבשיחות אישיות שהיו לי אתו תמיד העמיד בראש את משפחתו והיה גאה בהם, תמיד רצה, חשב ודאג עד וככל יכולתו לבטחונם הכלכלי. שי, לך לדרכך ונוח בשלום על משכבך. ת.נ.צ.ב.ה
אמן

גן עדן זה פה
מתוך ראיון עם גלי ושי שגב בעקבות האירוע שהתקיים במועדון לחבר
ביום כיפור לפני שנה
כתב מיכאל פאר

- בואי נדבר על שי

גלי: שי עורר הרבה הדים. הוא לא נכלל בהתחלה כאשר התחלתי להרכיב את התוכנית ולמעשה הצטרף מאוחר יותר. לפני חודש שי העביר סדנא לחבר'ה צעירים, דתיים וחילוניים, שעסקה בקירוב לבבות. שי סיפר להם את הסיפור שלו, מה שעבר עליו סביב המחלה ועל השינויים שחוללה בחייו שלו ובחיינו המשותפים, אבל גם עשה להם כל מיני הפעלות כפי שמאיה עושה  
ידעת שיש לו את היכולות האלה?
אני, עוד לפני שנוצרה הזוגיות ביני לבין שי, ידעתי ששי יהיה מדריך, שקשור לרוח. היו לי תוכניות לגביו וחיכיתי בסבלנות רבה שהכישורים האלה יתפתחו. החיים הובילו אותו למקום אחר לגמרי, והסרטן החזיר אותו למקום האמיתי. הוא התחיל להקשיב לעצמו, למד להודות למה שמתרחש סביבו. על כל הדברים עליהם דיבר בהרצאתו.
הסדנא ההיא הייתה מוצלחת מאוד וראיתי שסוף סוף הוא פגש בייעוד שלו. מאוד שמחתי על כך. ישר הודעתי לו שהוא מצורף לתוכנית, ללא זכות ערעור... גם אני וגם הוא לא ידענו עד לרגע האחרון אם אכן ייתן את הרצאתו. תוך כדי המחלה קרו לשי דברים מדהימים, הוא השתנה לגמרי, ואני חשבתי שחשוב מאוד שיספר לציבור מה עבר עליו. אנשים לא נשארים אדישים כאשר הם שומעים את סיפורו והמסקנות שלו מדברות אל האנשים, עוזרות להם לקבל פרופורציות על החיים. הוא מחזק את השומעים וגורם להם להבין שהסרטן הוא מתנה.
לרבים שחולים במחלה, אין כוחות וידע כיצד להילחם, אין מי שיעורר את התקווה והאמונה שניתן להילחם – ולנצח. ללמוד דרך חדשה להתמודדות, שקשורה לנפש. לדעתי, חולי סרטן נחלקים לשניים: אלה שמבינים ועושים עם זה משהו במוקדם או במאוחר; ואלה שלא מבינים ושמים את כל תקוותם על הרפואה הקונבנציונאלית בלבד 
ברגע ששי נכנס לתוכנית, כבר לא הייתה לו דרך חזרה 
אני פונה אל שי - אני חושב שאתה לא מודע לצִפייה העצומה שנוצרה בקרב הציבור לשמוע אותך. עוד בזמן ההרצאה שקדמה לך, כבר נאספו בחוץ אנשים לא מעטים שבאו במיוחד לשמוע אותך. נוצרה סקרנות גדולה לשמוע דווקא אותך (שי מופתע, מתקשה להאמין למה שאני אומר)
גלי (מכוונת אל שי): אנשים הושפעו מהדברים ששמעו ממך, התפתחה אהבה רבה כלפיך! - שמת לב כמה פעמים אנשים פרצו במחיאות כפיים
שי: האמת שלא... חלק גדול מהזמן לא הבטתי לעבר הקהל, אולי הבטתי אל תוכי. הייתי מאוד נבוך 
- מה אתם מתפלאים? אנשים בדרך כלל לא מדברים בפתיחות כזו על נושא כה רגיש בפני ציבור גדול. ועוד את יושבת ליד ומאירה את הדברים מבחינתך, שזה, לפחות אותי, ריגש ברמה גבוהה

גלי: שי לא היה אף פעם איש של דיבורים, ולתת הרצאה או להפעיל סדנה עדיין לא קל לו, אבל התגובות מעודדות.
קוריוז: מסתבר שבטלפון של שי מתוכנתת תזכורת, ובכל יום בשעה 16:30, הטלפון מצלצל ועל המסך מופיע הכיתוב: "פה זה גן עדן!". הייתם מאמינים?