אלזה סלומניצקי PDF הדפסה דוא

אלזה סלומניצקי

נולדה ב - 29.11.1935

נפטרה ב - 15.04.2019

בת להרש מנדל

היתה נשואה לשאוליק סלומניצקי

אם ליזהר גדי ואלדד

 

 

כתב גדי

אימא יקרה שלנו
לצערנו לא הספקנו להיפרד ממש, לפני כשבוע וחצי שנפגשנו ביחד כולנו באזכרה של אבא. למרות מצבך הפיזי, באת, השתתפת והיה לך טוב עם כל חברים והקרובים שהתקבצו
הרבה חוויות ילדות שלי קשורות להיותך אימא של מטבח הילדים, שאפשר לקפוץ באמצע יום (מגן הילדים, מבית הספר), לתת לאימא חיבוק קטן, ולשאול איפה הקציצות שיצאו ישר מהשמן. בכל פעם שהייתי נפצע, המטפלת, בדרך למרפאה, הייתה עוברת ליד מטבח הילדים וצועקת: אלזה הוא שוב פתח את הראש
להיות אימא לשלושה בנים לא היה פשוט, אך נהנית מלא מעט רגעים, כמו יציאה לטיולים רגליים במטעים ובשדות מלווים בפיקניקים. או המסורת של יציאה לדייג בברכות הדגים, ולאחר מכן ניקוי הדגים, וארוחת שבת ביחד כולל משחק "רמי קיוב" משותף, או טורניר שש-בש משפחתי שבו כמעט תמיד ניצחת את כולם
אהבתך לבישול ולאפיה, דבר שלמדת מאימא שלך, הפכה לשם דבר, ובמהלך השנים תמיד מצאת את הדרך להגשים אהבה וכישרון זה, למרות שבדירה בקיבוץ לא היה מטבח (היה כיור עם קומקום חשמלי לקפה של אחה"צ). אבא הביא פרימוס משומש, ולאחר שתיקן אותו, היית מבשלת עם הפרימוס על רצפת מקלחת, כל מה שאפשר לדמיין. עם השנים רכשתם "סיר פלא", ולאחריו כלי מטבח/ עבודה נוספים. ידעתי כי לא משנה באיזו שעה, תמיד אוּכל לבוא ויהיה משהו לאכול, או שצ'יק-צ'ק את עושה סלט, וחביתה – אצל אלזה לא יוצאים רעבים. לאבא הקפדת לעשות את עוגת הספוג המפורסמת והגבוהה שלך, והרשית לעצמך לחרוג וליהנות מאפיית עוגות שמרים, עוגות תפוחים, ושאר תופינים לימי הולדת ואירועים
החיים לא תמיד היו קלים, ילדות בצל השואה, שהייה במעברה בתנאים לא קלים לאחר עלייתכם מרומניה, מותה של דבורה אמך בתאונת דרכים בהיותך אישה צעירה. לאחר שהקמת משפחה, התברר כי לאחי יזהר, יש אפילפסיה, ותמכתם בו ככל אפשר, גם במחיר לימוד מחוץ לקיבוץ בבית הספר תיכון מיוחד, עד למותו הטרגי בגיל 21, שהכה בכל המשפחה. עם כל זאת  גישתך לחיים הייתה חמה ומלאת חיים ותוססת, תמיד מחייכת , מתערבת, מייעצת ותומכת
עם השנים התפתחת, למדת ריכוז משק ברופין, וקשרת קשרים חברתיים במהלך הלימודים ולאחר מכן. גויסת לניהול המסעדה בקיבוץ ארצי, ולשתי קדנציות של אקונומיה (ניהול מטבח בקיבוץ ובמוסד החינוכי) ולאחר מכן ביצעת מגוון תפקידים שונים שכולם קשורים לאוכל בצורה זו או אחרת. המשפחה גדלה והתרחבה ודור נוסף של נכדות ונכדים הסב לך גאווה רבה. בשנים האחרונות יצאת לגמלאות, אך המשכת להתנדב ולעזור, בכל-בו, בבית הסיעודי ובאפיית עוגות וסופגניות
לאחר מות אבא נשארת לבד בדירה עם חתולייך, וחברות שעוטפות אותך. למרות זאת היה לך מאוד קשה ללא אבא, מישהו לדבר איתו, לפצח אגוזי פקאן, או לגלגל עלי גפן ממולאים ביחד. מצב בריאותך התדרדר בשנה האחרונה, ואת הבנת כי את צריכה השגחה ועזרה, למרות הקושי בוויתור על עצמאותך. בזמן האחרון נחלשת מאוד, ואמרת כי את מוכנה ללכת, אין לך כוח ורצון להמשיך את חייך באופן הזה. למזלך לא סבלת כאבים או ייסורים בתקופה בה דעכת, ונפטרת בשקט ושלוו
שכבי ונוחי בשלום וחבקי את אבא שאותו כל כך אהבת.
שלך, גדי
ברצוני להודות לכל מי שהיה איתנו ועם אימא מאז מות אבי, שהיה במקום ובזמן לעזר, ונתן תמיכה ברגעים השמחים ועצובים. לצוות הבריאות בקיבוץ, למרפאה, לבית סיעודי ולכל מי שהגיע ללוות את אימא

כתבה אשתו של אלדד הכלה רווית

אלזה היקרה שלי

אני מתגעגעת אלייך. מתגעגעת למילים שלך, לנזיפות שלך, לנשיקות שלך על הכתף שלי. כל הזמן היית אומרת לי: "אוי, כל הזמן את עובדת! שבי כבר! תנוחי! תשתי את הקפה שלך חם פעם אחת!". אחרי כל ארוחה לא הנחת לי לרגע. כל הזמן היית נוזפת בי: "די כבר! תעזבי כבר את הכלים! הם לא הולכים לשום מקום", ואומרת לאלדד בהיאנחות אוֹבֶר-דרמטית: "אוי, בוא תיקח את אשתך משם, אני לא יכולה איתה כבר, היא הורגת אותי!". אני לא זוכרת אפילו פעם אחת ששטפתי אצלך כלים בלי פס-הקול הזה. סליחה על כך שלא השארתי את הכלים לרגע אחר. פשוט פחדתי ששוב תשטפי אותם, כשאני לא אסתכל.
אלזה, אני מתגעגעת לאהבה שלך. היית באה, מלטפת לי את הזרוע, מנשקת ואומרת לי: "אוח, איזה צבע יש לך! כמו שצריך להיות! כמו שכולם פה היו צריכים, אם לא היינו באים לכם מאירופה והורסים את הכול"... וכשגיא נולד, באת את כל הדרך לבית החולים ברחובות, הסתכלת עליו, ואמרת לי בטון מאוכזב: "תתביישי לך! הוא לבן!". ואני, עמוסת הורמונים וטַפֶּשֶת הריון, התחלתי לבכות. אבל היה שווה, כי בכל פעם שאני נזכרת בסצינה הזאת, אני נקרעת מצחוק. וחוץ מזה, כבר בקיץ הראשון שלו הוא נהיה כזה שחור, שכל קיץ היית מביטה בו בגאווה ומתפוצצת מנחת. אני מתגעגעת לאופי החזק שלך, לבלבוס-טיות, לנחרצות שלך. איך היית מזנקת מהכורסה ואומרת פתאום: "יאללה גיא, הולכים לכולבו לקנות ארטיק! תקרא לאחיות שלך!". וחוזרת אחרי שעה עם חצי כולבו וילדים עמוסים בחיוכים, כתמי, ארטיק ופיצ'עפקס. סליחה שכעסתי עליהם על כך שלא התאפקו. זה היה הכיף שלך, הבנתי זאת גם אז. אני מתגעגעת ללילות איתך במרפסת, עד לשעות הקטנות של הלילה, עם כוס העראק שלך, והסיפורים המצחיקים שלך, והרכילויות, והנס-קפה החם שלי. אני מתגעגעת ללטף לך את היד ולשים את הראש על הכתף שלך ושתגידי לי כמה שאת שמחה שאנחנו פה. אני מתגעגעת לבילויים שלנו, למסעדות של עמק יזרעאל, אבל הכי – לבישולים שלך. את יודעת, אני מריחה אותם בבישולים של אלדד, ואפילו לא אמרת לו איך זה כנראה בדם
את יודעת, אלזה, אנחנו מדברים "אֶלְזִית" בבית כבר שנים. גיא נהיה סטנדאפיסט מדהים, משהו יוצא מן הכלל. ולייה ומאיה גדֵלות משהו יוצא מן הכלל טוב. ואני, אני חושבת שאני התימניה היחידה בעולם שאומרת: "נוּ שוֹיְן" על כל דבר. אני מתגעגעת אלייך. מי עוד בעולם הזה יקרא לי ולבן שלך "קינדרלך" ויגרום לנו להרגיש כמו ילדים? את לא פה ואת חסרה. חסרה בפרדסים, בשבילים, בשדות, אפילו סרחון הבצל הזה שהיינו קוטפים יחד בשדה, חסר לי באוטו
לפני כמה שבועות, ברגע של חולשה, אמרת לי שמיצית. אני נבהלתי ואמרתי לך: "לא, אנחנו זקוקים לך! אני זקוקה לך! וגם הנכדים שלך! את לא זזה לשום מקום". ואת התחלת לדמוע כאילו זו הפתעה שמישהו בעולם הזה עדיין צריך אותך. את חסרה לי. השם שלך כבר לא יהבהב לי על הצג, מבשר על שיחת "התגעגעתי לאן", על הסרט האחרון שראית, על הרצאה, על חתולים, על הנצחון האחרון בברידג', על עוד עובדה מפתיעה מהעבר הרחוק. תמיד שאלת על הילדים: "מה חדש? מה שלום לייה?" הנכדה הרביעית שלך אותה טיפחת ואהבת מגיל ארבע כאילו הייתה שלך. גם עם אימא שלי דיברת שעות, אהבה גדולה הייתה שם. את אישה מדהימה אלזה, ונפלה בחלקי זכות גדולה להיות הכלה שלך. תמיד מחייכת כשאנחנו מגיעים בכל סופ"ש שני, תמיד מריחה טוב, תמיד מלאה באנרגיות. כמו נערה בת 50 היית רצה לך לבית הסיעודי לטפל בעוד בחורה בת 95, ומשם דוהרת בקלנועית עמוסת מטעמים לכולבו, כדי לפנק את הצוות במאפים שהכנת עבורם באהבה גדולה, או מסייעת לעוד משפחה שאיבדה את יקירה. בחודשים האחרונים, כשהיינו באים לקיבוץ ואת כבר היית בבית הסיעודי, היית דואגת לסדר, לאוורר, לפנות מהמקרר אוכל ישן, כדי שכשתחזרי תראי שהכול כמו תמיד. אבל זהו, הלכה לנו האגדה לבית אלפא. העיניים הירוקות, הידיים הפרושות לקראתנו, הצימר המפנק של אלזה, ריח הבישולים כשחוזרים מהבריכה. ארבעה סוגי בשרים, ארבעה. סוגי תוספות וסלט אחד קטן שהרשית לי להכין ולא הפסקת להחמיא לי עליו, כאילו הוא מרכז הארוחה. נפנופי הפרידה מהמרפסת בסוף הביקור תוך כדי קריאה: "תנו צלצול כשתגיעו!". אני רוצה לבקש ממך סליחה – על שלא באתי מספיק כמו שרציתי, בעיקר בשבוע האחרון. סליחה שלא הייתי לצידך יותר, מלטפת לך את היד ומקריאה לך סיפורים קצרים מהספר שלא הספקתי להכיר לך. סליחה שלא הספקתי להיפרד. הלב שלי שבור.
אני אוהבת אותך, חמותי האהובה והטובה, ומקווה שעכשיו את עם שאולי אהובך, ושהפעם הוא זה שמטפל בך ודואג לך כמו שאַת טיפלת בו, ומראֶה לך את כל הפאסי-ליטיס והחידושים שם למעלה בגן עדן. תמיד תהיי בליבנו, בסיפורינו ובחלומותינו, ותמיד תלכי איתנו לכל מקום שאליו נלך. אני מתגעגעת אלייך, אלזה. מתגעגעת אלייך כבר חודשים. נוחי על משכבך בשלום, אהובה, ויהי זכרך ברוך.
רווית

ציוני דרך

לאלזה בת ה-70, מתוך ברכתו של שאוליק לאלזה ביום הולדתה 
אלזה מגיעה לארץ כעולה חדשה בת 16, ההורים במעברה, נקלטת בקבוץ עמיר בחברת נוער. ימי צנע בארץ, הקליטה קשה, אין עבודה, אין שפה, אין שיכון, האוכל בקיצוב. ילדה מפונקת, אירופאית מבית טוב, באה לארץ לחיות בין אסיאתים שגדלו ללא כל חינוך להתנהגות ונימוסים. מגיעה לבית אלפא במחלקת נח"ל מעורבת בצברים, ועולים מאירופה וממצרים, מתבלטת במעורבות וידע בכל עניין. מ"כית בנח"ל בדרום, תמיד מפקדת, מפגינה ביטחון, יודעת הכול, ואמיצה. בגן הירק חרוצה, אורזת כרובית, מנכשת ומעשבת. העירונית המפונקת לומדת לעבוד וגם שמה את עינה על המקשר הרזה מהקיבוץ - שאוליק. האבא שלה אמר לי שהיא ילדה לא קלה לאילוף... חתונה בעפולה, רק ההורים ושני עדים, ואחר כך מסיבה משותפת בחדר האוכל החדש של המוסד.
גרים בחדר בלי שירותים, כד מים בפינה, כיור בחוץ. מבשלת לקבוצת פלחים מבית אלפא שמעבדים את השדות הנטושים שקיבלנו בנגב. אני בטכניון, יזהר נולד, אלזה לבד בקיבוץ, אפילו בברית המילה לא השתתפתי. בעלת הבית שאצלה שכרתי חדר, אמרה לי: "נו, נו, נו" כשהלכתי לריקודי עם במועדון הטכניון. עם שני הילדים, גדי ויזהר, בחינוך המשותף, בצעדת הגלבוע, בפיקניקים עם השכנים ביום העצמאות. טיולים בארץ עם הקיבוץ. אחרי ניסיונות והריונות בלתי גמורים, סוף סוף נולד גם אלדד – בן הזקונים. צביה מאומצת, השותפות הרומנית עוזרת וכך לאט לאט ובביישנות נוצר קשר אמיץ, שלא ניתק אף פעם, ואלזה במרכזה של משפחה מוגדלת.
טיול לארה"ב, פעם ראשונה בחו"ל. אבא מימן כי לא הצלחנו להגריל בקיבוץ. הנרי הוביל אותנו דרך אנגליה, ודאג לאוטו שהפך לנו בית נייד, וטילנו 40 יום מחוף לחוף. מותו הפתאומי של יזהר בהתקף שהיה לו בשנתו, לא היינו לידו בזמן ההתקף, וניסיונות נואשים להחייאה לא הועילו. היה בן 22 עצמאי ואהוב. האבידה קשה. אלזה מקבלת תפקיד אקונומית בבית אלפא, הצלחה והתקדמות בתפקיד הקשה, יצירת קשרים עם ספקים, הכשרה בניהול עסקי המזון. לימודים בקורס הגבוה של מרכזי משק במדרשת רופין, בחורה יחידה בקורס של גברים, אבל התלמידה הכי טובה. אקונומית במוסד החינוכי, קשרים עם קיבוצים אחרים, עם הילדים ומפגש עם החינוך המשותף. ניהול המסעדה בקיבוץ הארצי וחיסולה האמיץ, לאחר שהתברר שגרמה להפסדים ובזבוז. טיולים באירופה, באיטליה, שוויץ, ביקור משפחתי בפריז, בלגיה, עם אלדד בהולנד ובאנגליה. טיול שורשים ביאסי רומניה ובפויינה, בהרים המושלגים וביערות האהובים מהעבר והנהרות הגדולים. והעיקר, בבית ובמשפחה תמיד מנהלת את כל קשרי המשפחה בטלפונים ובמתנות, באהבה, ובחוכמה. תודה לך אשתי – הנאמנה והאהובה, עברנו כבר 50 שנה, נמשיך לעבור את היתר.
ממני, שאוליק 29.11.2005

כתב שמעון אחיה של אלזה

שלום לך אחות יקרה, שלום לתלתלי הזהב העליזים והשובבים. כשנפרדנו בחורף 47, חיבקת אותי וביקשת סליחה על כך שהיית כל כך שובבה. היום אני מצטער על פרידתנו בת חמש השנים, עד ששלי, את וההורים יכולתם לעזוב את רומניה ולעלות ארצה. היינו שלושה – את הצעירה, שלי הבכורה ואני באמצע – מוקף באהבה. תמיד הבאת עימך אור ואושר.
בבית הספר היית אהובה, גם בשל האינטליגנציה גם על היופי וגם על שמחת החיים. על מעשייך הרבים יספרו בני המשפחה האהובים וחברייך הרבים. בהיותי בארבע שנים מבוגר ממך, אני זוכר את איימי המלחמה ואכזריות הנאצים. את, לעומת זאת, זכרת זיכרון חד אירוע שגם אני זוכר: שיחקת בחוץ עם חברות, וקצין נאצי, שהתרשם מתלתלייך, בראותו את הטלאי הצהוב שענדת, לקח אותך בידו, הכניס אותך הביתה ואמר לאימא: "גברת, החזיקי את הילדה בבית". שלף חפיסת שוקולד והסתלק... ב-1952, מול שמחת האיחוד, העיבו תנאי הקליטה הנוראים במעברת "צור שלום": אבא ללא עבודה, אימא מנסה לקיים משפחה משכר זעום של שלי במשרד הנדסה, ואת התגייסת על מנת שפחות פִּיוֹת... אבל גם פגשת את אהוב ליבך שאוליק והקמת משפחה בבית אלפא, מאושרת ואהובה 
ביום שלישי לפני שבוע, ביום הבחירות, הרגשתי דחף עז לראותך... גם לקחתי אותך לקלפי והצבעת כמו שומרניקית נאמנה. זכיתי להיפרד ממך. נוחי בשלום ביחד עם תלתלי השיבה. אחיך שמעון מתגעגע וכואב – אחות אהובה

כתבה זיווה עורי

אלזה יקרה - המנהלת של כולנו
"ליוויתי אותך כשכנה בשכונת א.א.א "אורן" "אלון"  "איילה
ובתקופת שהותך בבית רבגיל והיום כולנו חברייך וחברותיך שותפים ושותפות לעבודה
לתחביבים ולגידול הילדים, נאספנו כאן יחד עם בני משפחתך היקרים להיפרד ממך
נוחי על משכבך בשלווה באדמת הגלבוע שאהבת
יהי זכרך ברוך

כתבה צביה רופהייזן

בגיל 13 וחצי הגעתי לבית אלפא במסגרת חברת נוער. זה קרה ב-29.8.1968. לאחר התאקלמות החלו להצמיד אותנו למשפחות מארחות. יום אחד, אחרי חגי תשרי של אותה שנה, לקחה אותי בתיה בק ז"ל, שהייתה המטפלת שלנו, לאקונומיה ועשתה לי היכרות עם חברת הקיבוץ שטיפסה על סולם, כשהיא לבושה בשמלת קלוש ונעולה נעלי סירה שטוחות. "אלזה, תעשי היכרות – זו צביה!". ומאז, הכול היסטוריה.
אלזה ושאוליק רצו בת ממשפחה פרנקית ומרובת ילדים, כדי שיהיו הרבה ביקורים, וקיבלו רומניה ממשפחה של שני ילדים וכלב. מהר מאוד הרגשתי בת-בית וכמעט בכל יום הייתי עולה אחר הצהריים מהמוסד לקפה ושיחות. אני קיבלתי שלושה אחים צעירים והמשפחה קיבלה אותי אליה. לאלזה ולי היו שיחות כמו אם ובת, התייעצויות והדרכות. הרבה מתכונים עברו ממנה למטבח שלי.
השנים עברו ולאחר השחרור באתי פעם עם יוסי הביתה ואלזה לחשה לי באוזן: "את תראי שעוד תתחתני איתו" וכך היה. אלזה הייתה עבור ילדיי סבתא לכל דבר, והיא התייחסה אליהם כאל נכדים שלה. הילדים קיבלו בטבעיות ובהבנה את הערותיה, שלא תמיד היו עדינות, אך נאמרו מתוך כנות. סבתא אלזה חגגה עם ילדיי בחתונתם ושמחה בלידת ילדיהם. הם מצידם דאגו לבקר את סבתא אלזה בביתה, ובהמשך באו לבקר אותה עם התינוקות גם בבית הסיעודי. לפעמים היו שואלים אותי: "איך את מסתדרת איתה, עם הקשיחות, העקשנות והדעתנות?" הייתי עונה שזה לא כואב לאף אחד להקשיב, וזאת מתוך ידיעה שאין טעם להתווכח, הדבר רק יעכיר את האווירה. הייתי מקשיבה ומעירה שזו דעתה, אבל יש גם דעות אחרות – ובזה היה נגמר... אלזה, היית אישה חזקה, ספגת לתוכך את הטוב ואת הפחות טוב, ותמיד ידעת להושיט יד למי שהיה צריך עזרה בקיבוץ. סעדת וביקרת חברים חולים בבית "רב גיל", עד שמצבך הבריאותי התדרדר והצטרפת גם את לבית. רוצה להודות לחברות ולחברים שלך, שתמיד היו לצידך בשמחה ובעצב, שדאגו לעודד ולחזק – זה אינו מובן מאליו. ולכם, הצוות המסור בבית רב-גיל, על הטיפול, הדאגה והסבלנות – תודה! גדי ואלדד – מחבקת ומחזקת אתכם, כי האובדן הוא קשה.
אוהבת אתכם. צביה

כתב יוסי רופאייזן

אלזה יקרה
תמיד סדורה ובהירה
בדרך ישרה וישירה,
בלי ספק ויוהרה.
ממוקדת מטרה
וכל כולך יד לעזרה.
שירת חייך שזורה
בזר ענק של עטרה
. ראש בראש ולב אל לב,
נושאת בשקט כל כאב.
התחתנת, הצטרפת אל הדור השני,
דור לוחמני, ציוני, יומרני,
ובראש גדול וענייני –
הראית לכל – "כזו אני!"
בנית נדבך ועוד נדבך
בכלכלה ובמטבח
ניהלת שנים בהצלחה
את הנתינה והצריכה
והיית כעץ שתול
ליד האיש ההוא – שאול
גולל הוּסט, עוד בור נפער
הנה גם את בין ענקי ההר
נוחי, כבר ערוב היום
מסרי לשאולי דרישת שלום
ענף רופאייזן מרשפים

כתבה רוזי

אלזי יקרה שלי, הרגשתי צורך לכתוב לך מכתב פרידה 
הלכת מאיתנו כמו צדיקה אמיתית והשארת אותי עם הזכרונות. קשה לי לדבר אלייך בלשון עבר. כל כך הרבה זכרונות מציפים אותי, את תחסרי לי מאוד. כשאני חושבת על חברות הדוקה במשך 65 שנה, 65 שנים – כן – מאז שהיינו יחד בצבא
הגענו לבית אלפא כחיילות בנח"ל. באנו להגן על הקיבוץ שנחשב לקיבוץ סְפָר. התחתנו עם בני הקיבוץ – הלל ושאוליק ז"ל – ומאז לא נפרדנו 
בחודשים האחרונים היו לנו שיחות נפש ולא פעם אחת ידענו שתינו שלא חיים לנצח, ויבוא יום וניפרד. זו דרכו של עולם. הגענו לגיל מופלג – 84. חיים ארוכים, מלאי עשייה ועניין.
ואת, אלזי, מאז שאני זוכרת אותך, דעתנית, חזקה, לא מתפשרת בקלות, ולא מוותרת. היינו מחוברות בטוב ובפחות טוב
תמיד הפגנת כוח ואסרטיביות. אולי בגלל השוני באופי, החיים קירבו אותנו. והנה היום אני נפרדת ממך. סיימת את חייך בבית הסיעודי המופלא. שם עטפו אותך והרגשת מוגנת ואהבת את כל הצוות המסור והנאמן. כמו שאמרתי – הלכת כמו מלאך. אני כבר מתגעגעת אלייך אלזי יקירתי 
נוחי על משכבך בשלום, לרגלי הגלבוע שאהבת.

שלך – רוזי