עוזי בהט PDF הדפסה דוא

(עוזי בהט (בן פנחס

נולד ב-18.12.1937

נפטר ב- 30.03.2019

בן לאתקה ואיז'קו בן פנחס

היה נשוי לעפרה שולמן

אב לעידן ,ינון.עירא ואסא

 

 

כתבה עפרה

לעוזי – ידידי, חברי ובעלי כל חיי
חיינו יחד כ-55 שנים, כאשר אתה איש שיחי בכל הדברים שבעולם. הייתי לידך כל הזמן מאז שהתחתנו והבאנו לעולם את ארבעת ילדינו, ואחר כך הגיעו הנשים והנכדים הרבים. הלכנו ביחד בכל דרכי המשפחה. בתחילה, בהיות הילדים קטנים, ועד התבגרותם, וכל אחד מוצא את הנתיב שבו ילך. בתור אבא היית מוכן להוריד להם "כוכבים מהשמיים", כל דבר שיבקשו - יקבלו. ואם הייתי רוצה, היית מוכן לעוד כמה כאלה
בתור ילד קטן נולדת וגדלת פה בבית אלפא, להורים שהיו מוותיקי הקיבוץ. ילדותך לא הייתה קלה, אחרי שבגיל חמש אביך איז'קו נפטר, כאשר פר ברפת נגח אותו, והוא לא הצליח לצאת מהפגיעה הזאת. נשארתם רפי, אחיך הבכור, שהיה מבוגר ממך בשבע שנים, ואתה ילד קטן המחפש את דרכו בעולם. תמיד אמרת לי שעד כיתה ד' לא ידעת לקרוא – היית יושב בחוץ על העצים ומשחק, הלימודים ממש לא עניינו אותך
במוסד, כאשר עברת לקבוצת "עפרוני" וזכית להיבחר לוועדת קבוצה, הדבר נראה לך כהערכה כלפיך, וכך לאט לאט התחלת להתפתח. תיאודור, המחנך שלכם, שם לב ליכולותיך, וגם שלמה יפה, בנגינה, נתן לך לנגן על חליל צד ועל פיקולו, בהם ניגנת בתזמורת המוסד. אחר כך למדת לבד לנגן על מנדולינה וניגנת בתזמורת המנדולינות בניר-דוד, ובהמשך בתזמורת העמק "הר ועמק". היית מדריך בשומר הצעיר במוסד ושימשת גם ראש הקן
בצבא היית בצנחנים ואף עברת קורס קצינים. עברת את כל המלחמות ויצאת מהן בשלום. אחרי הצבא חזרת לקיבוץ והחלטת שאתה רוצה ללמוד. ניגשת להנהלת המשק וביקשת ללמוד מסגרות ושרטוט טכני. הדבר אושר לך, בתוספת כמובן של הדרכה בקן השומר הצעיר בפתח תקווה, וצורפת להנהגת התנועה במחלקת הטיולים, שעסקה בארגון טיולים. למדת בבית הספר "אורט" בתל אביב ומכל התלמידים יצאת חניך מצטיין וקיבלת תעודת הצטיינות מיגאל אלון, שהיה אז שר העבודה (בשנת 1962). בינתיים גם חיזרת אחרי בנות וגם אחרי
אני הייתי אחרי צבא, בקיבוץ סער, במסגרת הקבוצה שבית אלפא שלחה לשם בכל שנה ומנתה עשרה אנשים. רצית להיות איתי אז הסידור היה שאתה תחליף את אסף סולאז', שחזר לבית אלפא לציוד הכבד, ואתה החלפת אותו בבננות בסער. כאשר חזרנו לבית אלפא, נכנסת לעבוד במסגריה, עם שייקה, כאשר גדעון צימנד יצר עגלות ועליהן מיכלי מים שאותן גרר טרקטור. אתה בנית לו מה שביקש וכך התחיל מפעל הנגררים, כאשר מתחילים לבנות מכוניות כיבוי ועוד סוגים של מכוניות, ובסוף אתה נוסע לשווק את המכוניות ולהדריך כיצד לתפעל אותן בארצות רבות בעולם. עבדת במפעל הנגררים כ-30 שנים, עם כל הבעיות הסבוכות של המפעל. היית משרטט את דגם המכונית, מנהל ייצור שאחראי על כל הפועלים העובדים, וכך בניתם את המכונית. חיית ואהבת את העבודה, ותמיד היית יד ימינו של המנהל גם כאשר התחלפו המנהלים. וגם המפעל הרוויח הרבה בשנים האלה
במשך השנים מילאת הרבה תפקידים בקיבוץ, השתתפת בהרבה ועדות, וגם היית מזכיר הקיבוץ עם יחיאל קדמי ז"ל, ולבסוף היית מנהל הקהילה עד לשנת 2005, כשהקיבוץ עבר להפרטה והביא מנהלי קהילה חיצוניים. אחר כך חזרת למסגריה וניהלת אותה עוד כ-10 שנים, עד שהגיעה המחלה הקשה והנוראה הזאת, מחלת איבוד הזיכרון, שהיא הקטע הכי קשה בחיינו, שעברתי אתך במשך שנים רבות, כאשר המחלה מתקדמת כל הזמן. הכול מתרחש אל מול עיניי, אני רואה את הירידה ביכולת ובהתנהלות שלך, שנעשות קשות ביותר. דברים פשוטים, כמו הדלקה וכיבוי הטלוויזיה, דיבור בטלפון, הסתכלות בשעון והצורך לדעת מה השעה. ללכת ולחזור לבית שלנו – הכול נעשה קשה עד בלתי אפשרי
כל המשפחה עוברת טלטלה גדולה בעת התקדמות המחלה. מאיש חזק, שיודע לעשות הכול לבדו, שתמיד אמר: "אני עושה כי אני יכול!" – הכול עשית אצלנו בבית ובמסגריה, בלי סוף דברים, בבית בנית רהיטים - כוננית, ארון, שולחן אוכל ועוד, היו לך יכולות גם בעשייה בנגרות ועבודת עץ, וזאת עשית. במסגריה בניתם בלי סוף דברים. אני זוכרת שבניתם פעם חממות שהיו אצלנו בבית אלפא. בברכה בניתם מקפצות שאחר-כך הורידו אותן. שערים, מעקות, גדרות, מרזבים וסככות. ואפילו ארון למפתחות של המכוניות שנכללו בסידור הרכב כמה שנים טובות, עד שהביאו את הארון החדש, הנוכחי. כל מה שעשוי מברזל עבר תחת ידיך ותמיד היו לך רעיונות חדשים כיצד לעשות את הדברים. היית איש עם "ידי זהב", שיודעות לעשות, וכך נזכור אותך
אהבת את ילדיך ללא גבול ותמיד אמרת לי ברגעים מסוכנים, כשחשבתי שעלול לקרות להם משהו, יצאה מפיך האמרה: "תסמכי עליהם, הם יודעים מה לעשות". היה לך ביטחון שיצליחו למצוא פתרונות לאלפי הבעיות שישנן בחיים ובעבודה, כפי שאתה מצאת
טיולים עשינו בלי סוף – ראשית על ההר שלנו עם הבנים, ואחר כך עם הנכדים והמשפחות לואדי "קקאו", כפי שקראנו לו בתור ילדים; ל"עמק הנעלם", ל"חלון ההר", למערה של קאסם שכל שנה היינו עולים ומתקשים למצוא את פתח המערה, והבנים והנכדים מצאו אותה מהר. וכמובן כל יופי הפריחות על ההר בעונות השונות. הרבה טיולים עשינו עם החוג לטיולים של הקיבוץ. מאוד אהבנו ללכת עם כל קבוצת האנשים שהלכה במשך שנים ועדיין הולכים. גם בחו"ל טיילנו הרבה, בהמון ארצות, ומאוד נהנינו
אהבתי אותך – "עפרוני בן עָפָר" – כך כינית את עצמך בחמשיר שכתבת לי על ספר "הציפורים" שקיבלתי ממך, ואקרא אותו
לעפרה – מעשה בשחפית בת הים
ציפורים אהבה את כולם
עפרוני בן עפר לשחפית אז אמר:
הן בספר כולנו ישנם!!!
והיו ימי הולדת רבים שבהם התכנסנו עם הבנים לכתוב ולברך, גם כן בחמשירים, שזה לא היה קל לכתוב, אבל מאתגר ומצחיק מאוד
אין לי מילים להודות לכל אנשי הצוות בבית הסיעודי – המנהלת מירטה; המנהלת הקודמת מיטל; האחיות שעובדות, עם מיכל בראש; לאה סלע; סימה בר; רינה; וכל העובדים והעובדות שאני פשוט לא יודעת איך להודות ומה לומר בכל הפרמטרים שהבית הזה עומד וכל הנמצאים בו – החולים ובני המשפחות, פשוט נדהמים מהיכולת והרצונות להיטיב עם החולים ולעזור מכל הצדדים והסוגים, כי יש הרבה קשיים בלראות את בן המשפחה חולה ופה ישנם אנשים "מלאכים" - אין לי מילים לכנות אתכם – אנשים טובים עם הרבה ידע ולכן הבית הזה הוא על רמה גבוהה מאוד – ורק שתמשיכו ככה ויהיה לכם כוח! תודה בשמי ובשם המשפחה שלנו!
תנוח בשלום עוזי, איש יקר
עפרה

כתב עידן

אבא, איך מסכמים חתיכת חיים כאלה בשתי דקות
יש כל כך הרבה מה לספר, קצרה היריעה. במו ידיך בנית אותנו וחינכת אותנו. תמיד ידעת מה טוב ומה פחות. מה נכון ומה לא נכון. הייתה לך דרך מאוד ברורה. אבל זה לא היה בכוח ולא בלחץ. זה היה עם המון סבלנות ואורך רוח ועם המון הומור. הראית לנו את הדרך באופן הנכון ביותר – דוגמה אישית. באנגלית זה נקרא Role Model. ללמוד זה נכון – למדת אתנו, לימדת אותנו, ישבת אתנו על שיעורי בית בסבלנות. בלי סוף. לנגן זה נכון – אז מנגנים ביחד. ואם אין כוח היום, אז מחר גם יום. לא בכוח. לא כי מוכרחים. כי זה נכון. וגם מנגנים בבית בחליליות, ומקשיבים למוזיקה מתקליטים שחמט, התעמלות, טיולים, מבצעים. בלי סוף
איזה עולם רחב פתחת לנו. וידעת לעשות הכול. פשוט לא היית צריך כלום מאף אחד. הכול לבד כי פשוט ידעת. וזה גם הביא ליהירות מסוימת. קצת בחן ובהומור, אבל עדיין יהירות, כי אם אתה יודע הכול אז אף אחד לא יכול ללמד אותך כלום נכון? (לא ממש נכון). ואם אתה יודע הכול, לא ממש חייבים להקשיב לכל אחד נכון? (לא ממש נכון). אז תמיד עשית מה שאתה רצית ואיך שאתה רצית ולא ממש נתת לאף אחד להכתיב לך מה ואיך, וגם שילמת על זה. ולא נגעתי כלל במחלה הארורה הזאת, כי ניסיתי בכל הכוח להזכיר אותך ומי שאתה, ולא לתת לה להשתלט כפי שהשתלטה בשנים האחרונות ולאט לאט שינתה אותך ולקחה אותך מאתנו. אז בכל זאת משהו על המחלה -אנגיופטיה עמילואידית
. המחלה הזאת שינתה אותך מאחד שיודע לעשות הכול ולא צריך עזרה מאף אחד, לאחד שלא יודע כלום וצריך עזרה כדי לעשות כל דבר, ולא מסוגל לעשות בעצמו כלום
. מה שמדהים זה התגובה שלך או השאלה הראשונה שלך, אחרי שפרופסור מיימון איבחן את המחלה הזאת אצלך וקבע שאין מה לעשות ושתהיה הידרדרות מהירה. מה שכל אדם נורמאלי היה אומר או מגיב זה לנסות להבין יותר מה כן אפשר לעשות, ואם אפשר להאט את הקצב, האם יש תרופה שמפתחים, כמה זמן זה ייקח? ומה הדבר הראשון שאתה שאלת את הפרופסור – "האם זה עובר בתורשה?" זה מה שעניין אותך מיד. האם אני מעביר את החולרע הזאת לבנים? על עצמך לא חשבת. זה לא חשוב. רק מה יהיה עם הבנים
ואולי הדבר האחרון שמבחינתי הוא נצחון שלך על המחלה, ומשהו שאף אחד לא ייקח ממך – לאורך הדרך ועד הסוף לא נתת לה להחליט בשבילך. היה נראה שגם כשאתה דועך ופחות ופחות מבין ופחות ופחות מתפקד – עדיין אתה קובע. לא נתת לאף אחד בבית הסיעודי לעשות אתך מה שהוא רוצה. בעקשנות ובמרדנות שלך עדיין עשית מה שאתה רצית וראית לנכון עוד ועוד. וגם בסוף – אתה קבעת מתי אתה הולך. פעמיים לפחות כבר הגענו להיפרד ולא הלכת, ואז אני הבנתי – אתה פשוט החלטת שנכון שניפגש כולנו, אז עשית תרגיל וכולנו באנו. ובסוף כשהלכת עשית את זה כמו שצריך. מות צדיקים. הלכת לישון ולא קמת. אנחנו החלטנו כבר מזמן שאנחנו לא ניתן למחלה הזאת להשכיח מאתנו מי היית וכל מי שיגיע להיפגש אתנו במהלך השבוע יראה ויוכל להיזכר בך כפי שהיית לפני המחלה. ביומולדת 70 שלך, כשעוד היית במלוא איתנך, חגגנו לך ועשינו עליך סרטים בהם סיפרנו עליך דברים מצחיקים עד דמעות. מי שיבוא יוכל לראות ולהיזכר. אבא אני בטוח שלא רצית לסיים ככה, ואם היית יכול היית מסיים את זה הרבה הרבה קודם
אגיד לסיום עוד מילה על הבית הסיעודי: אני מודה שיצא לי לא פעם לשמוע בלוויות שבחים ותודות לבית הסיעודי, ותמיד חשבתי לעצמי שזה מוזר כי לבן אדם היו חיים שלמים לפני הבית הסיעודי. דווקא שם הוא בטח לא היה במיטבו, אז למה בכלל להזכיר את זה? אבל כאן למדתי שיעור אמיתי. תדעו לכם שאין דברים כאלה, וזה מקום מדהים עם אנשים מדהימים שעושים עבודת קודש, עבודה כל כך קשה. אצל אבא זה התחיל מהמצב שלו, כשהחלטנו שאי אפשר יותר וחייבים להעביר אותו לבית הסיעודי. ואז התברר שהוא לא ממש מתאים לבית הסיעודי. ואז לאה סלע אמרה משהו שאני תמיד אזכור – "אין דבר כזה לא מתאים. עוזי הוא מכאן, והוא נכנס, ואנחנו נראה ונתמודד". וכך היה. אני לא אמנה את כל עובדי הבית כי בטח אשכח ואעשה עוול למישהו, אבל באמת – אנשים יקרים, אנשים מדהימים ואני אוהב אותם, מעריץ אותם ומצדיע להם. וזאת הנחמה שלי – שאבא בתקופה האיומה הזאת היה במקום הכי נכון ומתאים. יהיה זכרו ברוך
עידן

כתב ינון

המון אנשים מהרבה מעגלים באו ללוות אותך ואותנו בדרכך האחרונה. מניח שאתה רואה את זה מלמעלה ומפטיר איזו אמרה קצרה, משהו בסגנון: "באמת, אין צורך, חברים"... סירבתי לכתוב לך עד שהיה ברור שאתה כבר אינך, לא באמת רציתי להיפרד ממך! היית אבא וגם סבא מיוחד, מבחוץ מחוספס, מדבר קצר, חותך. מבפנים רך, משקיע בלי גבול בילדיך, מכוון ואוהב. באחד הזיכרונות המוחשיים הראשונים שיש לי בחיי, אתה עוזר לי להירדם בפעוטון ה"שמרטף", שמת ליד המיטה שלי מיזרון ושרת לי ערב ערב את השיר "על הים השקט" (של אנדה עמיר), ככה לילה אחר לילה, עד שלמדתי להירדם לבד
לימדת אותי המון דברים! לימדת אותי לנסוע על אופניים עם שני גלגלים כבר בגיל שלוש. לימדת אותי בכיתה א' לנגן בחלילית. לימדת אותנו לירות באקדח וברובה כשהיינו ילדים. לימדת אותי לנסוע על טרקטור. לימדת אותי מַסגרוּת ולימדת אותי לרתך! לימדת אותנו את ערך העבודה וחשיבותה. יצא לי לעבוד אצלך במפעל בגיל צעיר, כיתות ז'-ח', ואחת השאיפות הגדולות שלי הייתה שתסמוך עלי ותיתן לי לרתך לבד, וגם בסוף תפרגן על איך שיצאה העבודה... לימדת איך מכינים את כל הברזלים לפני הביצוע, כך שהכול יהיה "בוּל" במקום, תפוס ומחוזק, וזה יצליח על הניסיון הראשון! זה ערך חשוב שלקחתי ממך לחיים – להתייחס לכל דבר מאוד ברצינות ולהצליח בניסיון הראשון, ללא הנחות מקלות, בלי לוותר, לא לסמוך על second chance. לימדת אותנו לא לוותר, לחרוק שיניים על תרגיל במתמטיקה, או קטע נגינה קשה, עד שמפצחים אותו, לא לעזוב, לא לעצור באמצע... היית אדם פשוט ואמיתי, היו לך חוש הומור ושנינות מיוחדת. ידעת לצחוק על החיים בשפה המיוחדת שלך, ואיני זוכר אותך אף פעם עצוב! לימדת אותי כיפוף ראש וכיפוף ידיים, לשחק במשחקים של פעם וללכת על קביים. לימדת אותנו לקטוף סברס, לצוד, לדוג, להדליק מדורות, ולטייל על גגות בקיבוץ של פעם, בלי דאגות... וגם לימדת אותנו לכתוב חמשירים
אבא – א – מסתבר שאת הזמן לא ניתן לעצור. א – לנצח תישאר בשבילי אבא גיבור.
ב – חכם, מוכשר, בעל לב רחב. ב – איש פשוט בעל ידי זהב. א – נמשיך את דרכך, ונעזור לאימא במה שצריך. לימדת אותי המון דברים, עכשיו אני לומד גם איך להיפרד מאבא יקר, שהתווה לי היטב את דרכי בחיים
נוח על משכבך אבא אוהב וכבר מתגעגע
ינון

כתב עירא

היית גדול מהחיים! גדלת לבד, איבדת את אביך בסה"כ כשהיית בן

החיים הובילו אותך לתפיסת עולם מאוד ברורה ומסודרת - הכול עושים לבד, לא מתלוננים, מברכים על מה שיש, דואגים למשפחה הקרובה ולחברים. משפט שהיית נוהג לומר לי לא פעם: "מי שאין לו זמן לחברים, כשיהיה לו זמן, לא יהיו לו חברים

היית ילד בר לפי הסיפורים, רועה צאן, הולך ימים שלמים בשטח ומנגן בחליל צד לכבשים, פעיל בתנועת השומר הצעיר, לא ממש למדת בתור ילד, שוב לפי הסיפורים - למדת לקרוא רק בכתה ג-ד. התגייסת כמו כולם לצנחנים, השתתפת כמילואימניק בכל המלחמות כ"תומך לחימה". אני זוכר את הדובדבנים שהבאת מלבנון והסיפורים על הנופים לאחר חזרתך ממלחמת לבנון הראשונה - אז זה נקרא עוד מבצע "שלום הגליל"
את אימא פגשת בקיבוץ, לא הלכת רחוק! הקמתם משפחה לתפארת - 4 בנים. אימא מאוד רצתה בת והיה ביניכם הסכם - את השמות לבנים אתה נותן ואת השמות לבנות - תיתן אימא. היה ביניכם עוד הסכם - אתה מקבל את הילדים בגיל 3, בלי כל הבלאגן של ההתחלה, שלא יפריעו בדברים החשובים באמת - עבודה ושיחות קיבוץ. אבל למען הדיוק המשפחה הייתה כל עולמך. בזמנך הפנוי, שלא היה רב, היית משקיע בנו את כל כולך. מה לא היית עושה איתנו - טיולי גגות, ציד אגמיות, נופשים, ים, טיולי תנועה, פיקניקים בשבתות, טיולים על ההר ולבריכות, ציד יונים במפעל (כדי שלא ילכלכו את הכבאיות), ועוד ועוד פעילויות רבות ומגוונות. היית בשנותיך הטובות אדם פעיל ובלתי ניתן לעצירה - הסתובבת במקומות חשוכים בעולם כדי למכור את הכבאיות המופלאות, שהיית מתכנן ובונה במפעל הנגררים. מחוף השנהב, גאנה, ניגריה, דרך תאילנד והפיליפינים, אפילו באוגנדה נחתת פעם בטעות ונאלצת לפורר איזה תעודה מהצבא שהייתה עליך
היית נעלם לי בתור ילד לא מעט - וזה זיכרון שמלווה אותי עד היום. זה היה לי קשה, לא היו טלפונים, לא היה כלום, היית שולח מברק עם שתי מילים - הכול בסדר. תמיד דגלת באמרה - No news is good news. ומימשת אותה גם בהמשך חייך, שמי מאיתנו היה בצבא או בטיולים בחו"ל - כל עוד לא שמעת משהו רע - אז הכול בסדר. לא דאגת אף פעם, לפחות לא הראית את זה. אני זוכר חזרה שלך מאחת הטיסות, כשנסענו לקבל אותך בשדה התעופה. הלכנו יחד עם אודי פריש למגדל בבן גוריון וראינו את המטוס נוחת. אני זוכר כילד שחשבתי לעצמי כשראיתי את האוטובוסים מתקרבים למטוס - בטח עוד רגע תפתח הדלת ואתה תקפוץ מהמטוס ותבוא אלינו. אתה לא צריך אוטובוסים, אתה לא כאחד האדם
היו לך ידי זהב, היית בונה הכול לבד - לא קנית רהיט או ארון מעולם, הכול עשית בעשר אצבעותיך. גידלת באמת משפחה מופלאה - יצקת בנו יסודות מאוד חזקים והתווית דרך. לא אמרת אף פעם מה אתה באמת מצפה ממני, למעט שני דברים: 1. לנגן זה יותר חשוב מלשחק כדורגל; 2. לא להתעסק עם בנות, כדי לא להסיח את הדעת מהלימודים במוסד.
לי היה מאוד ברור מה את מצפה ממני, למרות שלא באמת אמרת - תדע לך שכל הישג שהשגתי בחיי (החל מבחינות הבגרות, דרך קורס טיס, תואר באוניברסיטה, עבודה באל על, משפחה מופלאה עם 4 בנות), כל מדרגה כזאת - היה לך בה חלק גדול. אפשר לומר שתמיד היה לי חשוב שתדע ורציתי לראות איך אתה מגיב וכמה אתה מרוצה ממה שקורה איתי
השנים האחרונות היו לך (ולנו) קשות מאוד, ההידרדרות הייתה איטית, אבל מהירה, איבדת למעשה את כל יכולותיך והיה מאוד קשה לראות איך בן אדם עצמאי ובטוח ביכולותיו, הולך ומאבד את כל מה שהיה לו ונשאר חסר יכולות בסיסיות. זו מחלה אכזרית, היא עושה את זה לאט ובשקט, מבלי שאתה יכול ומסוגל להגיב למתרחש. אני בטוח שלא כך ציפית לסיים את דרכך בעולם. למרות הכול - בשבועיים האחרונים ראיתי איך אתה נלחם ולא רוצה ללכת. כל פעם שקראו לי, ראיתי איך אתה רואה אותנו, את הבנים, ואפילו את הבנות שלי ראית לפני שבוע – ואיך כל זה מעיר אותך מחדש לחיים. לא רצית ללכת, אבל אבא דע לך שהלכת כמו גיבור. הלכת בזמן, מיצית כל מה שיכולת מהחיים האלה. באמת היית גדול מהחיים. הזכרונות שלי ממך יישארו תמיד כאיש חזק וכל יכול. איש משכיל, איש מנגן, איש שקט, מקשיב ומתבונן, אומר מעט ורק מה שחשוב, איש ערכי, איש אוהב ואהוב. הפרידה היא תמיד קשה, אבל אבא תנוח, הגיע זמנך! תשחרר. אנחנו פה ממשיכים את הגחלת. נזכור אותך תמיד ונמשיך את דרכך. תהיה גאה במה שהשארת אחריך - הבנים, הנכדות והנכדים שכל כך אהבו והעריכו אותך. נוח בשלום על משכבך איש גדול

אוהב אותך לנצח - עירא

כתב אסא

המחלה הזו הייתה קשה מאד. והיה מאוד מאוד קשה לראות וללוות אותך בתוך השקיעה האיטית והאכזרית כל כך, בה אתה משתנה לנו מול העיניים, הולך ומאבד יכולות, כל הזמן בכיוון אחד שאין ממנו דרך חזרה. הדמנציה הזו היא מחלה נוראית, שקשה מאד למשפחה ולכל הסובב אותך, אבל אני רוצה להאמין שלא סבלת ממנה כל כך בעצמך, שכן שככל שהיא מתעצמת התודעה שלך הולכת ונעלמת. מי שהכי סבלה ועברה את כל השלבים איתך ובשבילך היא כמובן אימא.
אימא, עברת כאן תהליך עצום, שהוא אולי מהקשים ביותר שאפשר להתמודד איתם. כולנו כמובן עברנו זאת ביחד, אבל אַת זו שהתמודדת עם הדברים יום יום, שעה שעה. עשית זאת בגבורה ואני באמת רוצה להצדיע לך על כל הדרך הקשה הזו. תודה גם כמובן לצוות הבית הסיעודי, אתם עושים עבודת קודש, הייתם לנו ממש משפחה, תודה על הטיפול המסור וכל מה שעשיתם למען אבא. חשוב לי להיזכר ולהזכיר מי היית ומה היית בשבילי אבא
ביום הולדת 70, חגגנו לך חגיגה מאד גדולה, שהייתה באיזשהו מקום מן סיכום גדול שזכור מאד לכולם. זה היה עוד לפני המחלה, לכן חשבתי להביא משם דברים שכתבתי: תמונה ראשונה שעולה לי בראש על אבא זה עם בגדי עבודה וכובע הטמבל האדום המיתולוגי, מגיע הביתה בשמונה בערב מהנגררים וחוטף שטיפה מאימא – למה אתה עובד עד כל כך מאוחר? מה יוצא לנו מזה? והתשובה הסימפטית שלו אומרת – מבחינת ההתבחננות של ההתבוחננות...
אז מה כבר אפשר להגיד עליך בתור אבא – המון השקעה בילדים, בעיקר בהיבטים טכניים ופרקטיים: אקדחים שיורים גומיות וקליפות, קשתות וחיצים בל"ג בעומר, בניית מזחלת שלג מארגז וקרשים כשעולים לחרמון, מדידת צעדים למצוא את הדרך הקצרה ביותר לבית ילדים, ליווי טיולים שנתיים לבדיקת ההשתלבות החברתית, נגינה כמרכיב חשוב והכרחי לחיים. אבא שצריך את הפסקות הסיגריה כדי להתנתק רגע ולעשות פאוזה קטנה, להרהורים ומחשבות. אבא שהוא אופטימיסט חסר תקנה, שתשובתו לשאלה "מה שלומך", היא: "כל יום רק יותר טוב"; אבא שלא מגלה סימני אהבה חיצוניים – חיבוקים ונשיקות מחוץ לתחום, אבל ברור שאוהב ודואג מבפנים; אבא שבשבילו תמיד no news is good news, שלא מרבה לדבר בטלפון, מספיק לשמוע שהכול בסדר; אבא שהוא איש עבודה בעל ידי זהב, שהוא פרפקציוניסט ויודע לעשות כמעט הכול במו ידיו. אבא שדואג וגאה בהישגים ובקריירה של הבנים, שהמשפט המנחה הוא: "רוץ קדימה"; אבא שהוא אידיאליסט ותורם לקיבוץ ולמדינה, ולא במקרה כל ארבעת הבנים שירתו כקצינים בצבא; אבא שהאהבה הטכנית, הריאלית וההנדסית שלו הביאה את כולנו הבנים ללכת בעקבות דרכך (שלא התממשה) ולהיות מהנדסים
אוסיף ואומר שאני רואה ומרגיש את ההשפעה שלך עליי בצורה מאד מוחשית ככל שאני מתבגר. ככל שהילדים שלי גדלים, אני מרגיש מה היא דמות אב וכמה היא משמעותית ומעצבת את חיי הילד כאדם. אני חושב שבהרבה מובנים אני דומה לך: בחוסר היכולת להביע רגשות, בהתמדה, עקשנות, חוסר נכונות לקבל עזרה, רצון לעשות הכול בעצמך, שאיפה למצוינות, רוח שטות, דיבור ישיר ולעתים בוטה אך בגובה עיניים, חוסר צביעות, כנות וצורך בעשייה. משפט שתמיד אמרת מנחה אותי הרבה: "אל תיקח את החיים כל כך ברצינות, בכל מקרה לא תצא מהם חי"... זה מקבל תוקף חזק ביום זה, ומעביר מסר ברור שמאד עוזר ומקל להתמודד עם הקשיים בחיים
חבל לי אבא, שלילדים שלי לא יצא מספיק להכיר אותך ולהיות אתך באמת. היית גם סבא למופת ללא מעט נכדים, והגישה שלך לילדים הייתה מאד יפה ולא אופיינית – של להסתכל לילד בגובה העיניים. הילדים שלי כן מכירים טוב את המורשת שלך והסיפורים והמקומות כמו "המערה של קאסם", "העץ הבודד", "ואדי קקאו" ו"כסא שלמה" - שמלווים אותם מאד בביקורים וטיולים על ההר כשבאים לקיבוץ. אני חושב שאתה יכול להיות מאד גאה במה שהשארת אחריך, היית בראש ובראשונה אדם טוב ומיוחד
נוח בשלום על משכבך, אזכור אותך תמיד
אוהב אותך! אסא