ציפורה ווינטרוב PDF הדפסה דוא

ציפורה עינב ווינטרוב לבית פסקוביץ

נולדה ב - 25/10/1924

נקראה פייה פייגלה

בת לחנוך וחוה פסקוביץ

הייתה נשואה ליצחק ווינטרוב עינב

אם לדוד - דדה ויוני

 

 

כתב דדה

ציפורה עינב, סיפור חיים סבתא נולדה בשם פייה (פייגלה) פסקוביץ' ב-25 באוקטובר 1924, בעיירה וישקוב, מזרחית לוורשה, שרוב תושביה היו יהודים חסידים. כמה עשרות מטרים מביתה שכן בית משפחתו של מרדכי אנילביץ'. היא הייתה בתם המשותפת היחידה של הוריה, חנוך וחוה, שהיו נשואים בשנית ויחסית מבוגרים כשבאה לעולם. היו לה עוד שבעה אחים מהנישואים הקודמים של הוריה, לחלקם היו ילדים שהיו מבוגרים ממנה 
בילדותה המוקדמת נהגה לנסוע הרבה לוורשה, שם גרו אחיה הגדולים שנהגו לפנק אותה. היא למדה בבית ספר יהודי יידיש, ולמדה בבית ספר יסודי פולני. כשהייתה בת 11 התייתמה מאביה. כשהחלה מלחמת העולם השנייה הייתה סבתא בת 15. רוב משפחתה כבר היגרה לארגנטינה בשלב הזה. הגרמנים הפציצו את וישקוב כשפלשו לפולין, וכמו רבים מיהודי העיירה שניצלו, סבתא ברחה יחד עם אמה מזרחה. הן השאירו הכול מאחור, ונסו מפני ההפצצות ליערות. בדרך נתפסו על ידי הצבא הגרמני, והוכנסו למכלאות של בעלי חיים. זרקו להם לחם יבש דרך הגדר כאילו היו חיות והן היו בטוחות שזה הסוף. למרבה ההפתעה הגרמנים נתנו להן ללכת. הן הגיעו לעיירה קטנה, שם פגשו קרובי משפחה, והמשיכו. בימים עברו בכפרים, מקוששים לחם מהתושבים המקומיים, בלילות ישנו ביערות. לבסוף הגיעו לביאליסטוק, סמוך לגבול הרוסי. הגרמנים שהיו במקום בזזו מהן את כל הכסף שמצאו ותלשו בפראות את העגילים שעיטרו את אזני הנשים
כשחצו את הגבול לרוסיה נשלחו צפונה, למסע ברכבת שארך כחודש ימים. בסופו הגיעו לאזור מושלג ומיוער במחוז ארכנגלסק בצפון המדינה. זה היה כנראה מחנה עבודה סובייטי. שם שוכנו בצריף גדול עם כ-80 איש, וישנו על דרגשים. הנשים והגברים עבדו בכריתת עצים, אמה של סבתא הייתה הכובסת. סבתא ביקשה גם לעבוד, אך לא אפשרו לה. הן היו שם כמעט שנה. את הזמן העבירו בהליכה ביער וקטיף פטריות, שהיו המזון העיקרי לצד לחם. בשל הקרבה לקוטב הצפוני, רוב שעות היממה היו מוארות. עם תחילת מבצע "ברברוסה" והפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 נאלצו לנדוד שוב. הן נסעו לגורקי (ניז'ני נובגורוד), ומשם לסטלינגרד (וולגוגרד) באנייה. סבתא ירדה מהאנייה יחד עם אנשים נוספים, ואמה נשארה עליה והמשיכה בהפלגה. סבתא עלתה על אנייה אחרת שהביאה אותה לאסטרחן, שעל שפך הוולגה לים הכספי. אמה עמדה וחיכתה לה ברציף. משם המשיכו במסע עד לעיר מחצ'קלה בקווקז. במחצ'קלה התאספו בבית קולנוע גדול. אמה של סבתא חלתה ונלקחה לבית חולים. סבתא נותרה לבדה
לפני שפנתה לבית יתומים אסף אותה בחור רוסי לביתו, ונתן לה מחסה יחד עם אשתו ושני ילדיהם. בהתחלה חשדה בו ובמניעיו, אך בחלוף זמן היחס התהפך. האישה טיפלה בה. היא גילחה את ראשה, קנתה לה שתי חצאיות, שתי חולצות ושתי מטפחות. הם עזרו לה להגיע לאמה בבית החולים. היא ראתה אותה. לאחר חודש ימים היא נפטרה. סבתא נותרה לבד. היא אומצה במשך שנה על ידי המשפחה הרוסית. כשההורים יצאו לעבוד היא שמרה על הילדים הקטנים. כל ימי חייה נותרה אסירת תודה להם על שהצילו אותה. משם היא המשיכה בנדודיה לקירגיזסטן, במרכז אסיה. מצאה עבודה בבית חרושת גדול. סביבתה הייתה סובייטית לחלוטין, לא היו יהודים עמם באה במגע. לאחר הרבה זמן פגשה בחורה יהודייה בבית החרושת, שבהשפעתה החלה לחשוב על חזרה לפולין
בתום המלחמה נסעו ללודז'. התארגנה בעיר קבוצה של הנוער הבורוכובי לעלייה לפלשתינה. ב-1947 עברו למחנה העקורים ברגן בלזן בגרמניה, לפני המסע לארץ. שם פגשה סבתא את סבא יצחק, איציק, ויינטרוב. הוא היה בן למשפחה חרדית מהעיירה גורה קלאווריה, מקום מושבו וחצרו של האדמו"ר מגור. סבא יצא בשאלה בזמן המלחמה, לאחר שראה במו עיניו קצין אס.אס. רוצח רב מבוגר. הוא הצטרף לצבא האדום ושרת בו בזמן המלחמה. סבתא וסבא קיבלו תעודות זהות מזויפות של אנשים שנפטרו כדי שיוכלו לצאת למסע. הם הגיעו לחופי חיפה על האנייה "טטי" ב-14 במאי 1948, יום הכרזת המדינה
הם נשלחו למחנה קליטה ברעננה, שם סבתא שהתה בזמן שסבא גויס לצה"ל במסגרת גיוס חוץ לארץ (גח"ל). מרעננה נשלחו הבחורות לקיבוץ חפציבה למשך שנה. ב-1949 נישאו סבא וסבתא, והתגוררו ברמת גן. ביום הכיפורים 1950 ילדה סבתא תאומים. האחד הוא דוד (דדה), והשני נפטר לאחר מספר ימים. או כך לפחות נאמר לה. אין לכך תיעוד ואין קבר. בעקבות עדויות וממצאים ארכיוניים חדשים בחלוף מספר עשורים, סביב פרשת היעלמותם של "ילדי תימן והבלקן", החלו להתעורר בקרב המשפחה ספקות כבדים על מה שארע. סבתא כבר לא הייתה במצב שאפשר לה לחזור לסיפור הכואב הזה ולשפוך אור על העובדות
ב-1952 עברה המשפחה לקיבוץ בית אלפא, לאחר שדודו של סבא, רפאל זיו (ז'ורק), שהתגורר בקיבוץ, הזמין אותם. ב-1953 נולד בנם השני, יהונתן (יוני). בקיבוץ שובצה סבתא לעבוד במטבח ילדים, ובמהלך השנים המשיכה לעבוד במטבחים השונים בקיבוץ. את השנים האבודות מנעוריה, בהן לא רכשה השכלה, לא השלימה מעולם. ב-1989 נפטר בשנתו סבא איציק בגיל 67. סבתא נותרה לבדה, מתמודדת בקושי עם האובדן אך נאחזת במשפחתה: שני בניה, כלותיה, ששת נכדיה ועדנה דרור - שאימצה לחיקה והייתה לה כמו בת
בקיץ 2008, מעט לאחר יום השנה לסבא, חוותה התדרדרות גופנית ונפשית בעקבותיה עברה להתגורר בבית האבות בקיבוץ. לאחר מספר עליות וירידות במשך שנים ספורות, מצבה הגופני החל להתדרדר ואט אט איבדה קשר עם העולם החיצון. היא התקשתה לבטא את מכאוביה, וכל שהצליחה לומר הן זעקות לעזרה, "געוואלד". היא נאבקה בעיקשות וסירבה להיכנע, עד שלא יכולה הייתה עוד לסבל

 

בערב יום העצמאות התשע"ט, 8 במאי 2019, עצמה את עיניה

אמא עזבה את השואה ב-1948, כשהגיעה ארצה, אבל השואה לא עזבה אותה עד יומה האחרון. לנו, ילדייך, נכדייך ונינייך, אין מילים כדי להודות לך על כל מה שעשית למעננו כל חייך. על האהבה האין סופית, חום הלב והרצון לדאוג לנו. זו הייתה משימת ואולי אפילו תמצית חייך. לדאוג, לחבק ולהעניק לנו את כל מה שאת לא זכית לקבל בילדותך ונעורייך. בתור ילדים לא הייתה לנו לצערנו הרבה אינפורמציה על מה שעבר עלייך במלחמה הנוראה הזו. לא שאלנו ואת לא סיפרת. אבל כמו רבים מבני הדור השני, כאשר נשמעו בחדר המילים "שואה" ו"גבורה" ראינו כיצד הדמעות זלגו מעצמן. רק בחלוף הרבה זמן התחלת לדבר ולספר. ברשותכם אני רוצה לשתף אתכם בסיפור כואב ומושכח. כשהייתי בכיתה א' או ב', באמצע-סוף שנות החמישים, יחד עם חבריי לכיתה בקיבוץ, ילדי קבוצת "גפן", עמדנו בתור כבכל שנה לקבל חיסונים, להישקל ולהימדד. זה היה במרפאה המשותפת של חפציבה ובית אלפא. קיבלנו כולנו את המחברות האישיות, ובהן רשימת המחלות והחיסונים של כל ילד. כבר ידעתי קרוא וכתוב, וכשפתחתי את הפנקס ישר הבחנתי בשורה הראשונה שבה כתוב כי נולדתי בבית החולים "רמת מרפא" ברמת גן, ב-22 בספטמבר 1950, כ"תאו-מים". בערב, כשהגעתי לחדר, שאלתי את ההורים לפשר הדבר. הם השיבו שהיה לי אח תאום שנפטר מספר ימים לאחר שנולד. לא הייתה תעודת פטירה וגם לא קבר. כל השנים לא התעמקנו ולא דיברנו על זה. לפני מספר שנים התפרסמה סדרת תחקירים ב"הארץ", שם נכתב על קרוב לעשרים זוגות תאומים שהופרדו וחלקם נחטפו ונשלחו למשפחות חשוכות ילדים, בארץ ובארצות הברית. התחיל להגיע מידע על עוד מקרים, בהרבה מהם היו מעורבים זוגות ניצולי שואה מאירופה שילדיהם נלקחו מהם בשנים שלאחר קום המדינה. הנקודות החלו להתחבר. תחילה הייתי סקפטי ולא רציתי לחשוב שאולי זה נכון. אבל אז החלו לקנן בי ספקות. בית החולים "רמת מרפא" כבר לא קיים היום. אמא כבר לא הייתה במצב שאפשר היה לדלות ממנה פרטים. ככל הנראה כבר מאוחר מדי לבדוק את הנושא ביסודיות. בין אם זה נכון ובין אם לאו, נותרה התחושה הקשה על מה שאמא עברה עם אובדן הבן, שנים ספורות בלבד לאחר שאיבדה את רוב משפחתה. חרף האובדן וחרף הקשיים הנפשיים, הפיזיים והחומריים שעמדו בפנייך ובפני אבא, בניתם בית ומשפחה. הענקת לנו אהבה שחיפתה על כל מחסור. נוחי בשלום אמא. כאן לרגלי הגלבוע, ליד אבא איציק, בעלך ואבי ילדייך, שלפני שלושים שנה עזב אותך ואותנו. עכשיו תוכלו לשוב ולדבר ביניכם יידיש, השפה שכה אהבתם. אנחנו כבר לא נתבייש ולא נפציר בכם לדבר עברית... אני מבקש לומר תודה גדולה לכל אחד ואחת שהגיעו לכאן לחלוק כבוד אחרון לאמא. תודה גדולה ומיוחדת לכל עובדי ועובדות הבית הסעודי, שליוו אותנו ב-11 השנים האחרונות בחייה של אמא, טיפלו במסירות ואהבה וידעו בתבונה להעניק לה את המיטב בשנותיה האחרונות

כתב: דדה

כתב הנכד עומר

סבתא לא הייתה אישה של מילים. היא לא למדה עברית באופן מסודר, ואף פעם לא השתמשה במשפטים ארוכים ומורכבים כדי לבטא את מה שהיא מרגישה וחושבת. אבל היא הייתה שופעת רגש ומבעים, והציפה את ילדותינו ונעורינו בעשרות זיכרונות מתוקים. בשנים האחרונות היא הייתה נוכחת-נפקדת, אולי באיזשהו מקום כבר נפרדנו. אבל עכשיו אנחנו נזכרים. לעמוד אתה על המרפסת הכי שווה בקיבוץ ולתצפת על הברכה ועל המכוניות שנוסעות על הכביש לסחנה; לראות איך היא אוחזת בכדור ספוג קטן, זורקת אותו לעברי ואז תופסת אותו מהר וצוחקת; להגיע פעם בשבועיים לפני ארוחת ארבע בשבת, להצטייד בגרעינים ובקערה, להעביר מקול המוזיקה, שם היא אהבה את התכנית "מוזיקה קלאסית קלה", כמו שהגתה את זה, לרשת ב' ולהידבק לטרנזיסטור כדי להאזין לשירים ושערים; להיכנס כל פעם אחרי ביקור בברכה ולקבל נשיקה וחיבוק, שוטף+שלושה שוקולדים של עלית; לקבל ממנה באהבה את הגיליון האחרון של סופשבוע של מעריב, עם תשבץ ההיגיון. להיזכר בניסיונות העיקשים שלה ללמד אותנו פולנית. זה לא עזר. כלום לא נכנס. רק דז'אנקויה, שזה תודה. זו המילה שהכי התמידה וחזרה עליה. היו שם הרבה מעברים בין פולנית לרוסית ליידיש ולעברית
בבושקה, ככה רונה קראה לה. הקשר שלהן היה יחיד ומיוחד עד הסוף. את כל ילדיה ונכדיה אהבה עד אין קץ. בחדר הקטן אצלה בדירה תלתה עשרות תמונות של כולם, היא קראה לזה "המוזיאון". הרפרטואר התחדש וכל פעם שנוספו תמונות עדכניות הן נתלו בחרדת קודש על הקיר. לתפור היא אהבה מאוד, ביד, למרות שהייתה לה מכונה. תחפושות, כריות, בובות ועוד מיני יצירות שהכינה ושימשו את נכדותיה בנאמנות בילדותן. וכמובן, הקניידעלך האגדי, הטוב מסוגו. והרוגעלך המפורסמים. היה להם טעם, אבל יותר מזה - בכל אחד מהם היה יותר רגש ממה שאפשר לתאר. והעוגות שהכינה בכל שישי במיוחד בלי קמח, לאבא ורונה, שמשכו תשומת לב מכל מי שהבחין בהן או הריח אותן על השביל
ומעל הכול, הצחוק. הצחוק הכי מתגלגל ומהדהד שאי פעם שמעתם. גם בשנים האחרונות, כשכבר לא צחקה ולא עשתה הרבה מלבד לכאוב, תמיד תמיד הגיבה, ולפעמים העיניים צחקו וברקו כשבאנו אליה. התרגשה ודמעה בכל פעם שפגשה נין או נינה חדשים. לא ברור מאיפה מוצאים את הכוחות לצחוק אחרי חיים כאלה
סבתא, אנחנו נפרדים ממך היום, הפעם באמת. אנחנו רוצים לבקש סליחה. סליחה שלא הצלחנו לעזור לך, שלא ידענו להקל עלייך, שלא תמיד הבנו את מה שניסית להגיד. אנחנו מעבירים אותך עכשיו לסבא, אחרי 30 שנים בנפרד. נתנחם בכך שהפסקת לסבול.

כתב: עומר

כתבה עדנה דרור

ציפילה שלי
כמה ברת מזל אני על שהתאפשר לי בחיי לפגוש אותך ולהכיר אותך. מאז שהגעתי כמתנדבת בפעם הראשונה לארץ, הפכת מייד, למרות הפרש הגילים, מגבלת השפה וההבדל התרבותי, לחברה אישית שלי, ויותר מזה, אימא מחליפה בשבילי, ומאוחר יותר, סבתא מחליפה לילדים שלי. היית המלאך שלי. נפגשנו בעבודה קילופים, אני כמתנדבת ממדינה רחוקה, ואת כמנהלת שלי. בלי יכולת לדבר, הצלחנו להבין זו את זו, ועד מהרה התעוררה בינינו חיבה הדדית שקירבה בינינו יותר ויותר, שנשארה כזאת עד היום האחרון
למרות מגבלות המרחק והבריאות בשנים האחרונות. תודה על שפתחת את דלתות ליבך ואת חייך הפרטיים בשבילי ושהזמנת אותי להיכנס. תודה על שהיית אימא שנייה עבורי במהלך השנים. ושיותר מאוחר הפכו ילדיי, איתי ואיתמר ומאוחר יותר לזמן מוגבל יונתן, לנכדייך, ואהבת אותם כאילו היו שלך. תודה על עוגות השוקולד בצורת לב המפורסמות שלך, שהכנת באהבה בכל יום הולדת של אחד הילדים, ודאגת להביא לנו אותן אפילו עד מולדת עם דדה ולהשתתף בשמחתנו ושימחת הילדים. תודה על השיחות הארוכות והקצרות שהיו לנו (כשכבר למדתי עברית) בהן סיפרת כמה היית גאה בילדייך, בדדה ויוני, וגם בנכדותייך. שיחות על החוויות הקשות שעברת עוד כשברחתם מפולין. שיחות על חיי הקיבוץ וגם על איך להכין עוגת נקניק
אזכור את הצחוק שלך וההומור הטוב שלך, ובמיוחד על המבט המתוק הזה שהיה לך תמיד בשבילי גם בזמן האחרון. אזכור דרכך דור של אנשים מיוחדים שהסתכלו על האדם שמולם ולא ראו צבע עור, שפה, מבטא, כסף או יתר הדברים החיצוניים. הכול כל לא חשובים אלא מיד ראו את האדם כפי שהוא. אחד שנברא בצלם. וקיבלו אותו ככזה. ציפי, היית אישה אמיצה ולמרות כל החוויות הקשות שעברת בחייך, בחרת לאהוב ולעשות חסד. תודה לאלוהי ישראל על כך שהיה לי את הכבוד להכיר אותך ולהיות חלק מהחיים שלך ואַת חלק משלי. בזכותך היו לי שתי אמהות על כדור הארץ ועכשיו אני מאמינה שהן, את ואוורה, יושבות ומשוחחות וצוחקות להן יחד בשמיים. תנוחי לך מאמי ציפילה שלי. מגיע לך
ממני. עדנה דרור

לצוות הבית הסיעודי היקר! משפחת עינב מבקשת להודות לכם מעומק ליבנו על הנתינה האינסופית, על האהבה ועל הטיפול המסור בסבתא צפורה לאורך שנותיה הרבות בבית הסיעודי. היחס החם לו זכתה סבתא בשנותיה האחרונות הוא יוצא דופן. לאורך כל התקופה הייתם עבורה בית ומשפחה, וגם בתקופות הקשות ביותר, תמיד עשיתם זאת בחיוך ועם יד מלטפת. אתם עושים עבודת קודש! עבודה עם קשישים בסוף חייהם דורשת התמודדות פיזית ונפשית לא פשוטה ואינה מובנת מאליה. אין גבול להערכתנו אליכם ולתודה שאנו חבים לכם, ובטוחים שגם צפורה מוקירה לכם. משפחת עינב