חיים זלצר PDF הדפסה דוא

חיים זלצר
נולד ב - 22/10/1934
נפטר ב - 26/10/2020
בן לפאני ויוסף זלצר 
היה נשוי לדליה שילוני
אב לגיא ושרון זלצר

 

כתב דובי זלצר

חיים אחי היקר, אתה אמנם אחי הקטן, אבל בכל אשר עשית בחייך היית גדול ... היית ענק. היגעת לארץ כשהיית ילד בן 13, ומאז - בכוחות עצמך, בהתמדה, בכל מה שנגעת, עשית זאת בכל הלב, בהתמסרות, בכישרון - ובכל הצלחת!!!! ובגדול!!! היית תלמיד מצטיין, היית חייל, קצין, צנחן, חבר משק, מזכיר קיבוץ, פעיל בתנועה. היית שליח-שגריר בתפוצות, וגם נלחמת בגבורה במחלה האכזרית שתקפה אותך. אבל יותר מכל היית היוצר, הבונה, ורוח החיים, יחד עם דליה רעייתך האהובה, של המשפחה הנהדרת, האהובה ויוצאת הדופן: משפחת הזלצרים מבית אלפא!!!!! בנים, נכדים, נכדות, נינים, נינות וכל בנות ובני הזוגות המצטרפים, נשארו והשתלבו והתאהבו בבית אלפא, מוקסמים מרוח האהבה שלך; מטוב ליבך; מיושרך והתלהבו מגדולתך!!!!! כל הכבוד אחי הקטן-הגדול!!! יהיה זכרך ברוך!!! תישאר בליבנו ובלב כל אלה שהכירוך לעולמים. כואב לי ומבקש סליחה שבגלל המגיפה האיומה אינני יכול להיות לידך ברגע הפרידה הזה. אהבתיך ואני אוהב אותך תמיד!!!

אחיך דובי מצטרפת לאהבתי גם רעייתי גרציאלה

כתב גיא

עד לסביבות כתה י"ב עוד קראתי לו אבא, אחר כך זה הפך לחיים, בתור בדיחה, אבל השתרש עד שנולד מנור בננו הבכור, ומאז זה הפך לסבא חיים ונשאר לנצח. סבא חיים היה מסור מאוד למשפחתו ומאוד גאה בכל מה שעשה
אני זוכר בתור ילד שהיה לוקח אותי לדיר והיה נותן לי לפזר את הקש לטלאים, וגם לימד אותי את תנועות החליבה הנכונה (כמובן ששום דבר לא יצא). אגלה לכם סוד בתנאי שלא תגידו לאף אחד, אבל אני למדתי לשחות רק בכתה ג'. סבא חיים היה בא כל יום במנוחת צהריים ולוקח אותי לבריכת חפצי-בה וכך לימד אותי לשחות 
כשבאנו למקסיקו, הקֵן מנה כ-30 חניכים, אחרי שנתיים כבר היו מעל 100 חניכים שהתייצבו בכל סוף שבוע. את הצעירים היה אוסף עם האוטו סטיישן שלו, שקנה בלרדו ארה"ב, ומאוד התגאה בו וביכולותיו (מנועv8 משטרתי, חלונות חשמליים וכו'...). הוא אירגן סמינר של התנועה בקוסטה-ריקה בכפר מסוים שתפקד כמו מין קולחוז (דומה לקיבוץ) והיינו כל בוקר מצטרפים למקומיים לקטוף קפה במטעים שלהם במשך שבוע ימים. כשחזרנו למקסיקו העובד שאליו הייתי צמוד בא להיפרד מאיתנו בשדה התעופה שהיה בעיר הבירה. הוא נסע כל הדרך מהקולחוז עד עיר הבירה, בתור ילד זה מאוד הרשים אותי
במוסד היינו חבורת פרחחים שבעיקר עשו מעשי קונדס, כגון פריצות למטבח, גנבה של טרקטורים ועוד כהנה וכהנה (יעיד מייקל עופר, ייבדל לחיים ארוכים, שהיה מחנך שלנו). בכל פעם שנענשנו או היו זורקים אותנו מהמוסד, הוא היה יורד למוסד לדבר איתי ולהסביר שעלינו להתנהג יפה. אני זוכר שבאחת הפעמים הוא אמר לי: "תביא את החבר'ה שלך אלינו לחדר, אני רוצה לדבר אתם". הבאתי, הוא השמיע לנו מוזיקה קלאסית ושוחח איתנו כמו מזכיר קיבוץ, ראש קן, חינוכי כזה. במעט פעמים שאני פוגש אותם, הם מזכירים לי את האירוע
סבא חיים – הקמת משפחה לתפארת, אתה יכול עכשיו לנוח על משכבך בשלום, גאה בעמלך
אתה בלבנו לנצח

גיא

כתב שרון

אבא יקר. זהו זה. בסופו של דבר החזרת ציוד. עשית זאת לאחר פרק חיים אדיר, עתיר סערות, אירועים ומעשים. בערוב ימיך שמעתי המון אנשים שבאו להגיד לך ולאימא עוד פעם שלום ולהוקיר לך טובה על מה שעשית למענם אי פעם. רובם ככולם הסבירו לי שאבא שלי הוא גיבור מיוחד. אפילו כאלה שהכירו אותך בפרקים מאוד קצרים בחייהם. תמיד תמהתי על כך שהם טורחים להגיד לי את זה. בסך הכול בשבילי זה היה מובן מאליו
נולדת בבוקרשט אשר ברומניה ב-22/10/1934 להוריך שעברו לשם מהעיר יאסי. גדלת שם עד לגיל 13 ועוד הספקת לעלות שם לתורה. סיפרת תמיד איך הוריך דאגו לחינוך המוסיקאלי שלך ושל דובי אחיך. שניכם למדתם פסנתר והייתם הולכים קבוע לקונצרטים ואופרות. היה לכם מושב קבוע בבית האופרה של בוקרשט, שם היה לכם מנוי. להורים שלך לא היה מנוי מכיוון שלא היה מספיק כסף גם בשבילם. אבל היה חשוב להם שאתה ואחיך תקבלו את החינוך הראוי ביותר. באותה תקופה, מלחמת העולם השנייה כבר הייתה בעיצומה והוריך לא וויתרו. אימא שלך, פאני, עמדה שעות כדי להשיג לכם כרטיסים להופעה של הכנר היהודי המפורסם יהודי מנוחין, שהגיע להופעה בבוקרשט
תקופת המלחמה בבוקרשט לא הייתה כל-כך מסוכנת ליהודים כמו במקומות אחרים ברומניה. היו כמה רחובות שהיה צריך להימנע מלעבור דרכם כדי לא לחטוף מכות מהנערים הרומנים. הוריך הבינו שאין עתיד ליהודים באירופה ושלחו אותך ואת דובי לעלות לארץ לבד, במבצע של העלאת יהודים מטעם "עליית הנוער". אתה בן 13 ודובי בן 15 בלבד. הוסעתם ברכבת, שניכם לבד ללא ההורים, לחופי בולגריה, ושם עליתם על אניית המעפילים "פָּאן קְרֶשְנְט" – בשמה העברי "עצמאות". אחת משתי אניות מעפילים. השנייה הייתה "פָּאן יוֹרְק" – בשמה העברי "קיבוץ גלויות". אלו היו שתי אניות המעפילים הגדולות ביותר שהביאו מעפילים לארץ. 7,500 איש על כל אנייה – סה"כ מבצע העפלה של 15,000 יהודים. הגדול ביותר שהיה. על רציף העלייה לאנייה הופרדתם ע"י תנועת ההמון הרב. אתה כבר הגעת לכבש אנייה אחת ודובי כמעט ונסחף בהמון לאנייה השנייה. עד שאחד הפעילים של עליית הנוער שם, שהיה גברתן וחסון, קלט את המצוקה של דובי ופשוט שלף אותו מן ההמון והביא אותו בחזרה אליך, וכך עליתם יחדיו על האנייה. בשערי הארץ עצרו הבריטים את שתי האניות ואתם נלקחתם יחד עם כולם למעצר בקפריסין. שהיתם שם חודשיים. ידעת לציין את ההתנהלות המסודרת בזמן השייט באניות ואיך טיפלו בך יפה כשהיית חולה והיה לך חום. ידעת לציין את הסדר והשקט ששרר במחנה הבריטי בקפריסין. כששערי הארץ נפתחו יצאתם מקפריסין בדרך ארצה. ובכניסה לארץ אוּבָּקְתֶם גם אתם באותו DDT ידוע. זכרת לציין את התרשמותך מעניין ה- DDT – חשבת לעצמך "איזה מדינה מסודרת ומודרנית המקפידה כך על היגיינה"... משם התפצלתם, אתה ודובי, ונשלחתם לחברות נוער בקיבוצים שונים – דובי למשמר העמק ואתה לתל-עמל. הגעת לכיתה י' והשתלבת במוסד חינוכי גלבוע בקרב הקיבוצניקים הדוקרניים, המסוקסים והדורסניים. הצטרפת לקבוצת "רימון". מחקת את כל עברך הגלותי, פרט לחינוך המוסיקלי המשובח שקיבלת. המשכת ללמוד נגינה בפסנתר והיית מופיע בכל הזדמנות. היית רוכב על סוסה לתל-עמל כדי לקבל שיעורים בפסנתר
אימצת את דרך הקיבוצניקים הצברים והשארת הכול מאחור – את המבטא הרומני ואת שם הילדות שלך אנטון, שהומר בשמך העברי חיים. הפכת לשמוצניק מפואר, הדרכת כיתות צעירות ואף הגעת להיות ראש קן "גלבוע". כמובן שכבר אז החלו להעריץ אותך וכושר מנהיגותך החל להתבלט. שָם בקבוצת "רימון" הכרת את דליה והאהבה הייחודית המפורסמת שלכם צמחה. הייתם הולכים שלובי זרתות בשדרה כפי שמחייבות דיברות השומר(!) היה לך סיפור קיבוצי משעשע מתקופת י"ב. לכיתה י"ב היה מותר כבר להיכנס ולהיות נוכחים בשיחת קיבוץ. אבל אז הגיע הפעם שבה התבקשתם, הי"בתניקים, לצאת מהשיחה מכיוון שנערך הדיון הנוקב והטעון בנושא: "האם 'לניניזם-סטליניזם' או 'לניניזם, סטליניזם'"... היית אז "פוליטרוק" גדול וקראת את שני הכרכים של "הקפיטל" לקארל מארקס במלואם. מאוחר יותר התפכחת יחד עם כל התנועה, ובכל פעם שהיה עולה הנושא של הסטליניזם היית מתפתל באי נוחות וסלידה
כשהתגייסת לצה"ל העניינים לא הלכו למישרין בהתחלה. אובחנת עם פרופיל כ"ל (כושר לקוי) – לא קרבי למרבה האכזבה. גויסת להיות מדריך טירונים בבקו"ם. שם קנית לך קשרים עם הרופאים וכך הצלחת לסדר לעצמך העלאת פרופיל לכ"ק (כושר קרבי). ואז – הגיע קצ'ה לבקו"ם כדי לגייס טירונים חדשים לסיירת צנחנים האגדית. באותה העת, אריק שרון, מג"ד הצנחנים, הכניס את סיירת 101 לגדוד הצנחנים 890 והפך אותה לסיירת הצנחנים המיתולוגית. הגעת לסיירת המיתולוגית הזאת תחת פיקודו של מאיר הר-ציון המיתולוגי. המשכת את שרותך הצבאי במסגרת הסיירת עם כל הסיפורים על האימונים המטורפים והמבצעים המטורפים אפילו יותר, שהניחו את המסד למבצעים המיוחדים בחילות העולם כולו. נפגשת שם עם בן כיתתך מאיר יעקובי ז"ל, שסיפרת עליו שהיה אהוב נפשו של מאיר הר-ציון והיה הסגן הלא מוכרז שלו. גם אתה אהבת אותו וכאבת מאוד את גורלו. סיפרת איך הייתם יוצאים באימונים לניווטים של 60 ק"מ בלילה, כשאתם מסתמכים רק על מקורות מים טבעיים וכל אותו זמן מאיר הר-ציון היה מסתובב על הגבעות מעליכם ומשגיח. סיפרת על כל מיני פעילויות שהייתם מבצעים מעבר לגבול בירדן וסוריה, מסיירים במחנות האויב וחוזרים עם שחר מבלי שאף אחד ידע שהייתם איפה שהוא בכלל. פה ושם היו כל מיני הסתבכויות שקרו במסגרת הפעילות. וסיפרת גם על כל מיני פעולות שלא היו הכי "נקיות". אימא ידעה לספר על כך שהיית יוצא לפעילות ולא הייתה שומעת ממך הרבה זמן, וודאי שלא ידעה מה מעשיך. אבל כן ידעה להזכיר כבדרך אגב על לילות שבהם היית מתעורר בצעקות וקריאות קרב בגלל הסיוטים
בתקופת המילואים, אחרי השחרור מהצבא, השלמת קורס קצינים ונעשית לקצין החבלה של הסיירת. אבל אז, כבר התחתנת עם אימא ועיקר עיתותיך כבר היו עמוק בקיבוץ ובעשייה השיתופית. עבדת בפרדס ובצאן. סיפרת על היציאות למרעה, לעיתים למספר ימים. עבדת שם יחד עם מייקל. באחד מסיפוריך האחרונים, באחת מנסיעות הבריאות שלנו, נזכרת פתאום שמייקל היה מכנה את הכבשים בשמות של חברות קיבוץ בהתאם למבנה העטינים הייחודי של כל אחת מהן... הגעת להיות מנהל הדיר ואז ציינו אותך בשיחת קיבוץ על כך, שתחת ניהולך, זו הייתה השנה הראשונה שהדיר הצליח להגיע לרווח
בין לבין השתתפת בפעילות התרבותית והופעת בין השאר כזמר טנור בתפקיד המרכזי בדמותו של "עירונוס" באופרה "קונטינואה", שנכתבה ע"י אריה אהרוני ותיאודור הולדהיים. אירוע הזכור לך כסיזיפי במיוחד תחת שרביטו הקפדני של תיאודור. באותה תקופה הייתה הקצבה של יציאה ללימודים ומכיוון שהיה ידוע שאתה איש רוח ומנהיג, הציעו לך לצאת ללימודי מוסיקה באורנים ולחזור להיות מורה למוסיקה במוסד. אבל אתה הייתה איש קיבוץ השומר הצעיר ודחית את ההצעה הזאת בטיעון ש- "בראש ובראשונה ידיים!", והמשכת עבודתך בדיר. מקום הלימוד הוצע לכן לחבר אחר
אחר כך כבר הגעת להיות מזכיר קיבוץ בגיל 32, הכי צעיר שהיה עד אז וכנראה שגם מאז. סיפרת על מצוקתך כמזכיר כה צעיר כאשר זוג מוותיקי הקיבוץ הגיע אליך, לבחורצ'יק צעיר בן 32, בכדי לתנות את צרות הזוגיות שלהם, כולל עניינים אינטימיים. ואז הגיעה הנסיעה הגדולה לשליחות במקסיקו
הייתה פנייה מצד התנועה (השומר הצעיר) והתקיימה שיחת קיבוץ מרה שהחליטה להשאיר אותך בדיר. אבל סיפרת שגידי אילת, שהיה מזכיר קיבוץ, הפעיל את השפעתו ודאג שתצא לשליחות. יצאת לשליחות של 3 שנים מטעם תנועת השומר הצעיר, ואנחנו המשפחה אתך. תוך כשנה כבר אומצת על-ידי הסוכנות היהודית ומונית על-ידם להיות רכז שליחי הסוכנות של כל דרום אמריקה. גם ברמה הזאת זיהו את יכולות הניהול והמנהיגות שלך. רק לפני כחודש קיבלת פתאום מכתב מאחד החניכים מקן מקסיקו, שמצא את הקשר אליך, וכתב לך על דמותך הנערצת על ידו ועל ידי כל החניכים מאז, שזוכרים אותך עד היום. לאורך כל הדרך הענקת את חסותך לחניכים בכל העולם וגם לאחר החזרה לארץ, לכל מיני צעירים שבאו לקיבוץ לתקופות קצרות, ואתה יחד עם אימא אירחתם ותמכתם בהם. כולם זוכרים לך טובה והערצה לכל חייהם. הרבה מהם חוזרים אחרי שנים להגיד שלום ותודה שוב על מה שקיבלו ממך ואימא
לאחר החזרה מהשליחות, המשכת בתפקידים מרכזיים בקיבוץ – ניהול הלול, ניהול קב-קור, ריכוז משק ומחלקת הבנייה בקיבוץ הארצי. תוך כדי כך הקמת משפחה מפוארת יחד עם אימא וגם אנחנו קיבלנו מכם מלוא החופן אהבה, תמיכה, ליווי והדרכה לחיים. אני זוכר איך בכיתה ד' עשו לנו מבחנים לאבחון חוש מוסיקלי, והייתי אחד מתוך שישה הילדים בכיתה שהתגלה אצלם החוש הזה. אני חייב להגיד שהגילוי הזה הפך את עולמי ופתח לי את הדלת שבה אתה נכנסת והתחלת למלא אותי – אני זוכר בבירור שזה התחיל מהסימפוניה השביעית של בטהובן. משם המשיך הלאה לקונצרטים לכינור (כי זה הכלי שהתחלתי ללמוד). זה הגיע לעולם האופרות שאותו התחלתי לגלות בסוף כיתה י"ב בהשראתך. סיפרת לי על ורדי, על ריגולטו, הרקוויאם, איל טרובטורה ועוד. אתה סיפרת, ואני כבר הלכתי לחנויות תקליטים ומצאתי ביצועים ייחודיים של האופרות של ורדי. ויחד חלקנו אותן בינינו
היה לך עוד סיפור משעשע על חיי הקיבוץ. כשהחלו תהליכי השינוי הראשונים בקיבוץ, התקיימה שיחת קיבוץ על הפרטת העזרה השנייה בכלבו. סיפרת בביקורת עצמית, כיצד קמת בשיחת הקיבוץ וטענת בלהט: "מה - לא יכולים לסמוך עלי שאני אסחט את שפופרת משחת השניים עד הסוף?...!". בדיעבד הכרת כמובן בצדק שהיה במהלך הזה. סיפור זה, כמו הסיפור על הסטליניזם, מראה את יכולתך לביקורת עצמית, למידה ולהתפתחות. אבא – השארת את הילד הרומני מאחוריך, מחקת אותו והפכת לחבר קיבוץ השומר הצעיר בית-אלפא, צבר לכל דבר ועניין, והגשמת את ההגדרה המילונית ל"צבר" ו"מלח הארץ". היית הומניסט ואוהב אדם עד נשימתך האחרונה. היית איש רוח ולימוד, ואת זה השרית עלינו ועל כל סובביך. זכינו שיכולנו לתת לך באחרית ימיך את הסביבה הנפלאה ביותר להעביר ימים אלו ולנשום שם את נשימותיך האחרונות – בית "רבגיל" הנהדר שלנו, עם האנשים הנפלאים שעובדים בו. לאשתך, אימנו, יש זכות רבה עליו כזכור. תודה אבא שהייתה לנו הזכות לגדול אצלך ולידך. נוח על משכבך באדמת בית-אלפא למרגלות הגלבוע, כי אתה מלח הארץ הטהור והנהדר ביותר שיכול להיות. כך נזכור אותך, אבא אהוב ואוהב, אח אהוב ואוהב, סב אהוב ואוהב

אנחנו - בניך, נשותינו, נכדיך וניניך. שרון

כתבה גילה

כשהגעתי לראשונה לבית אלפא וגיא ערך היכרות בינינו, מיד פרסת ידיים לחבק ולנשק חזק חזק. החזה שלך נמתח והלב שלך התרחב באושר אין סופי לראות את גיאצ'וק עם החברה החדשה ושגיאצ'וק מאושר. עיניך נצצו מאושר, עם חיוך ענק מלא שיניים, עם בלורית עמוסת שיער שחור, בגדי עבודה כחולים, נעול בסנדלים תנכיות (ממש מלח הארץ). אתה ודליה בניתם משפחה לתפארת וזה לא מובן מאליו. אתם דאגתם שניפגש כמעט יום ביומו, השקעתם בלהקריא הרבה מאוד סיפורים לנכדים למען יאהבו לקרוא. טיילנו ביחד כדי שיחוו את הארץ, שָרְתָ עם הנכדים את כל שירי הילדים הידועים והלא ידועים. הדוגמה האישית שהענקת לנו, שכדאי להשקיע ולבנות מודל משפחתי מגובש ואוהב ללא חשבונאות קטנונית. ארוחות הערב אצלך במוצאי שבת, שלא וויתרתם עליהן גם אם הייתם עייפים מאוד. רציתם לנשום אותנו, לגעת בנו, ליהנות איתנו. התבוננת בהתפעלות בכל הצלחה שהנכדים חוו, עם המון חיזוקים חיוביים. והנכדים זוכרים זאת וגם אני, על כך תודה לך סבא חיים. אני שמחה שחברתי לגיא, כיוון שהוא לקח ממך את כל התכונות הנפלאות שהענקת לו
תמיד הערכתי אותך והרגשתי את אהבתך, ועל כך תודה רבה לך

גילה

כתבה דניאל - דילוש

סבוש שלי, קשה לי להכיל.. קשה למצוא מילים או איך להמשיך כרגיל.. אתה כל כך ניצחי בשבילי סבוש שלי. הרגשתי שתמיד יהיה לי אותך, למרות שאתה סבא כבר הרבה שנים, ולהרבה אנשים כבר מגיל צעיר אין סבא, תמיד הרגשת לי ניצחי. זה נכון שאתה הולך בשיבה טובה, שהספקת כל מה שרצית, שחיית חיים מאושרים, זה נכון שאנחנו מכירים כל כך הרבה זמן ואני צריכה להעריך את כל מה שהספקנו לחוות ביחד.. אבל זה גם נכון שזה לא הספיק לי... שהייתי רוצה שתמיד תהיה פה, תראה איך עומר גדל, תכיר את האחים שיהיו לו, תהיה בחתונה שלו, פשוט תהיה ניצחי.. אני מקווה שאתה יודע סבוש שלי כמה אני אוהבת אותך, כמה אתה חלק משמעותי בחיים שלי וכמה אתה תמיד איתי וחלק ממני
כמה אתה וסבתא השארתם אחריכם חלל שאי אפשר למלא אותו, חלל שהזמן לא מרפא, הוא פשוט מדחיק אותו. הייתי נותנת הכול בשביל לחזור בזמן, ולשבת אתכם אצלכם בדירה, כמו פעם, ליד השולחן. סבתוש עם הקפה שהכינה לפני שהלכה לברכה ושתתה רק אחרי שחזרה, ואתה מנשנש איזה משהו מתוק שאתה לא אמור לאכול. אני קצת מקנאת בכם, אתה יודע סבוש שלי.. שעכשיו אתם הולכים להיות שניכם ביחד, ואני לא אתכם. כמה שטוב לכם ביחד, הכול תמיד היה טוב כשהייתם ביחד. כמו לי ולשמופי שלי. אתה זוכר סבוש כשהייתי קטנה, איך היית שר בקול הבס שלך והיינו רוקדים, כשאני עומדת על כפות הרגלים שלך? זוכר שתמיד התלהבתי מכך שאתה יכול להקיף את שתי הידיים שלי ביחד רק עם יד אחת שלך? זוכר שאהבתי מלפפונים עם תיבול של סלט, ואתה היית מכין לי במיוחד מלפפונים עם עגבנייה כמו בסלט, ומוציא לי רק אותם? זוכר שבתיכון היית בא לשמוע את הקונצרטים שלי בפסנתר? וכשסיימתי קורס קצינים נתת לי את סיכת המ״מ שלך? שאהבתי שאתה מספר סיפורים על הצבא, למרות שסיפרת לי את אותו הסיפור כבר כמה פעמים
שכשנסעתי לדרום אמריקה כבר השתגעת מגעגועים ורצית שאני אחזור? שבמהלך התואר שלי קראת את העבודות שכתבתי ואפילו הקלטתי אתך ראיון של שעה שלמה לאחת מהן? זוכר איך התרגשת שאנחנו חוזרים לקיבוץ מחיפה ונהיה קרובים אליך? זוכר שהראיתי לך את סרט החתונה והאלבומים כי לא יכולת לבוא לחתונה? ושסיפרת לך שאני בהריון עם עומר ויהיה לך עכשיו גם נין וגם נינה... ואיך אהבת לנשק את הרגליים הקטנות של עומר וניסית להצחיק אותו? זוכר סבוש שעכשיו, כשהייתם בבידוד, הבאתי לך תמונה שלנו עם עומר כמו שרצית? אחמד סיפר לי שהיית מבקש ממנו שיוריד אותה מהקיר והיית מחבק אותה. זוכר שכאשר התחלת לדעוך, באתי אליך, ליטפתי לך את היד, את הפנים והראש, ואמרתי לך: "סבוש שלי, סבוש, זאת דילוש פה איתך, הכל יהיה בסדר, נחגוג לך יומולדת כשתרגיש טוב", ונתתי לך נשיקה במצח שתשמור עליך, כמו שאתה הייתי נותן לי נשיקה בלחי עם השפם המדגדג שלך... אתה לא פה איתי לנצח כמו שרציתי סבוש שלי, אבל יש לנו כל כך הרבה זיכרונות ביחד, שהופכים אותך לנצחי בשבילי.

אוהבת אותך תמיד
דילוש

כתבה עמירה

קשה לי לספר על חיים בלשון עבר – "הוא היה", כמו בשיר אותו שרה גאולה גיל והלחין דובי. המעבר בין
דיבור אל אדם לבין דיבור "על" אדם. קשה ועצוב לי מאוד היום לספר על חיים שאיננו איתנו יותר. הייתה בו בחיים אצילות נפש שבאה מחינוך אירופאי תרבותי רחב אופקים שזכה לקבל בבית הוריו ברומניה. תכונות אלה ליוו אותו גם בבגרותו. לא דבק בו החספוס הצברי של ילידי המקום. אהבתו הגדולה למוזיקה שרכש בילדותו ליוותה אותו כל חייו והועברה הלאה אל ילדיו ונכדיו. אהבתי לשמוע איך הוא מפנה את תשומת לבם לביצוע, לכלים ומפענח למענם את הסיפור. חיים היה איש שיחה, נעים הליכות, רחב אופקים ואוהב אדם. בעל אוהב ומסור לאחותי דליה, ואבא וסבא שמאוהב בילדיו ובנכדיו. כמה טוב שזכה גם לנינים בחייו. חיים גם ידע ואהב ליהנות מאוכל טוב ומכוסית לעת ערב, ותמיד שמח אם גם היו לו שותפים לכוסית. כשהתארחנו אצלם תמיד היה מתנצל שאינו יכול להגיש לנו מטעמים כמו שאני מגישה כשמתארחים אצלי. עכשיו אתה נצמד את דליה אהובתך ואנחנו לא נשכח אתכם

עמירה

כתב גידי יהלום

חיים הגיע אלינו מתל עמל, מחברת נוער עולה, שקיבל שהם עוד הקיבוץ. חיים ויוסי היו הצעירים ביותר
ובתל עמל חשבו שהם עוד יכולים ללמוד ולהשלים את החסר. חיים נשלח למוסד והצטרף לקבוצת "רימון". בבואו הוא כבר ידע עברית ברמה סבירה והלגלוגים שלנו על טעויותיו לא הבהילו אותו. בניגוד לרוב ילדי החוץ, שעברו חבלי קליטה קשים, חיים נקלט והשתלב בקבוצה המופרעת שלנו. כאשר הגיע זמננו לבחור מדריכים לקן השומר הצעיר, חיים היה הראשון שנבחר
כשבגרנו מעט, הוא גם נבחר להיות ראש הקן. בדרכו למעלה, הוא גם קטף את היפה בבנות וחי אתה כ-68 שנים. חיים היה פסנתרן מעולה ואף על פי שזכה להערכה רבה מצידנו, הוא סבר שהפסנתרנות אינה חלק מדמותו של הקיבוצניק המקובל. הוא לא השקיע הרבה בנגינה וכאשר הצטרף לענף הצאן, הקיץ הקץ על הפסנתר. מי שחולב כבשים, אצבעותיו מתקשות לפרוט על הקלידים. כשהתגייסנו לצבא, חיים הוגדר כ"ל ושובץ להדרכת טירונים בבסיס הקליטה. הוא לא השלים עם הגזירה ונאבק לשינוי הסיווג. מאבקו צלח והוא הגיע לצנחנים ואף לקצונה
בדרכו בקיבוץ הוא מילא תפקידים מרכזיים במשק ובחברה והיה אהוד על כולם. חיים ודליה היו שכנינו במשך 48 שנים ולא הצלחנו לריב אפילו פעם אחת. אבל כל הדברים האלה לא חסכו מחיים את השלב האחרון והקשה. הדרך למטה נראתה כעונש שקיבל על לא עוול בכפו. בשבועות האחרונים נמנע מאתנו לבקרו, עקב גזרות הקורונה. עכשיו הגיע אל המנוחה. חיים, דליה ואני, חגגנו ימי הולדת בהפרש של ימים ספורים ועתה נשארתי אחרון הרימונים בבית אלפא. מי יספיד אותי? יהי זכרו ברוך

גידי יהלום

כתב מייקל

עברו חודשים מאז נפגשנו לאחרונה, המגפה שיבשה את הכל... סליחה! המרפאה זה המקום היחידי אליו אני הולך בזמן "הסגר רשות" ו"הסגר חובה". כאשר אני מגיע למרפאה אני פונה לבית הסיעודי ומבקש את סליחתך שאיני נכנס לבקר... אך כאשר הקורונה תחלוף נחזור להיפגש.... נכון? זה היה נכון עד שלשום... אז סליחה שלא נכנסתי, אבל אסור היה ואני בקבוצת סיכון, סיימתי עם קבוצת רימון, אחר כך דרור, עכשיו קבוצת "סיכון".... לא חשבתי שתלך בלי להודיע... עברת את השנים האחרונות, הקשות, מותר לומר הנוראיות, בגבורה. המשכת לחייך, המשכת אם אפשר היה, להקשיב, להשתתף, להיות נחמד לאנשים, השתדלת מאוד להמשיך להיות חיים זלצר
חיים זלצר הילד הטוב, שתמיד היה ילד טוב, מחונך. מתחשב, לא בורח מאחריות, עושה הכל כמו צריך, חושב ומאמין כמו שצריך.... ילד שמאוד מעריך את החינוך שקיבל, חוזר ומספר על האימא שדאגה, שהוא ודובי ילכו לקונצרטים במקומה ובמקום אבא, כי כסף בשביל כרטיסים לכולם לא היה...., תמיד חשבתי שבעצם אתה לא מתאים לקיבוץ, אתה לא חקלאי בנשמה, אתה בקלות יכולת לעשות קריירה אקדמית, לימודי היסטוריה מאוד התאימו לך, או כל מסלול אקדמי הומניסטי, או מוסיקלי אחר..... אבל אתה היית "ילד טוב" , עושה מה שצריך, בצבא להיות קצין, בתנועה להגשים בקיבוץ השומרי. האמנת. הגשמת בקיבוץ. מנהל הצאן שנתיים לאחר שחרור מהצבא, אני קופץ בין הזמנים, מנהל קב קור, ושוב קופץ, מזכיר קיבוץ, נדמה לי שרכז עבודה... ועוד ועוד ותמיד חיובי מאוד, מתחשב מאוד, עושה את הטוב שאתה יודע. השנים הארונות היו קשות מאוד: מחלתה של דליה, לא אשכח אך תיארת לי אותה לפני שהתחתנתם בחליבות הלילה... דליה שלך נפטרה ואתה נשאר לבד ומנותח בשתי הרגלים. באחד הימים הקשים אתה אומר לי: "אני רוצה לחיות עד שהנינה שלי תבוא לעולם לראות אותה ואחר כך, למות"... ואז נולדה הנינה . ואתה רואה אותה.... ואנחנו שוב יושבים ומחליפים מילים, לפתע אתה מחייך ואומר לי: "ראיתי את הנינה אבל אני לא רוצה למות." אנחנו מחייכים ושמחים עם הילדים שהיו לסבאים, עם הנכדים שהיו להורים ועם הנינה ומחכים לעוד.... שלשום החלטת לגמור
חיים יקר נוח בשלום במדרונות הגלבוע

מייקל