יאיר אטינגר PDF הדפסה דוא

נולד ב - 24/02/1936
נפטר ב - 23/03/2021
בן לאברהם אטינגר וסימה וקסמן
היה נשוי לשושקה ברונר

 

 

כתבה דפנה

אבא היה איש מקסים, יפה, שמח בחלקו, שאהב את השקט שלו, שהיה מלא בחוש הומור ומלא בידע בתחומים שונים, אך גם מאוד צנוע. הוא אהב להקשיב, לקרוא, לראות, ולשמוע
אבא נולד בשנת 1936 וכל חייו חי בקיבוץ אותו כל כך אהב. את הנופים, את המראות ובעיקר את האנשים. הקיבוץ היה חלק בלתי נפרד מחייו, והוא חלק בלתי נפרד מהקיבוץ. בימים האחרונים כל כך הרבה אנשים אמרו לי כמה הם אהבו אותו, איזה איש שיחה הוא היה, על מגוון רחב של נושאים. וכמה הוא היה מצחיק אותם. היה לו חוש הומור נהדר. יש לי זיכרון ממש מוקדם שהוא היה בא להשכבה בבית              הילדים. כשכל הורה היה מקריא לילד שלו סיפור לפני השינה, אבא שלי היה מתחיל את הסיפור וקורא את העמוד הראשון: "פעם אחת לפני הרבה שנים", מעביר דף ואז עובר לג'יבריש, בלה- בלה עד העמוד האחרון: "והם חיו באושר ואושר". זה היה מאוד מצחיק אותי אבל גם קצת מעצבן. ותמיד תמיד, לפני שהוא היה הולך, הייתי אומרת לו: "אבא, אל תשכח לשים אבן על הנדנדה, שהיא לא תדפוק                                                              ברוח ואז אני אתעורר
הוא היה משבש שמות של אנשים בדרך מצחיקה מאוד, במקום אפצ'י היה עושה אפצ'ה. פעם שאלנו אותו: למה ככה? הוא אמר שככה הוא אוהב. או כשהייתי אומרת שאני הולכת למוסד, המוסד החינוכי בו למדנו וגרנו, הוא היה שואל אותי אם אני הולכת לְמוסד, בשווא מתחת ל-ל', וזה היה ישר הופך את זה למוסד למאותגרי נפש או חוק. אבא היה ילד יחיד לסבא וסבתא האהובים שלנו, אברהם וסימה, וכשהיה בן שש הם התגרשו. כל אחד מהם הקים משפחה חדשה וכך הוא זכה בעוד אחים ואחות, איתם הוא שמר על קשר חם ואוהב לאורך כל השנים. אבא מאוד אהב אנשים, אהב לפגוש, אהב כשמבקרים, אהב כשהנכדים באים. אבל גם מאוד שמח כשהם הולכים. כי כאמור, הוא מאוד אהב את השקט שלו. כשהייתי באה עם הילדים שלי, כשהיו קטנים, בחופשות שלהם לכמה ימים לקיבוץ, איך שהוא היה רואה את התיקים שהבאתי, היה שואל – לכמה זמן באת?... הייתי אומרת לו: "חודש- חודשיים ואז נראה". ואלו היו ימים נהדרים איתו. הוא היה חוזר מהמחלבה בצהריים, מתיישב בבגדי עבודה בפינת האוכל, פורס את עיתון "הארץ" וקורא בו, ואז היינו מדברים, על פוליטיקה, על תרבות. הייתי גם מספרת לו כל מיני דברים על הילדים, הוא היה מקשיב תוך כדי שהראש שלו היה מורד למטה, לפעמים היה נראה שלא, אבל אז היה שואל שאלה או מגיב. אחרי זה היה פורש, מתקלח והולך לנוח, ואחה"צ - צופה בלונדון וקירשנבאום. ואחרי זה ערוץ מֶצוֹ. הוא כל כך אהב להאזין למוזיקה קלאסית. היה לו הרבה ידע במוזיקה קלאסית, והוא גם היה מאוד מוזיקלי. אהב לשיר, שר מאוד יפה, לימד את עצמו לנגן על מפוחית בגיל צעיר
כשהייתי איתו בטיול לפולין, הלכנו לשמוע קונצרט בגן שופן. קונצרט פתוח. ואחרי זה הוא ישב והסביר לנו על שופן, עם כל מיני הדגמות מיצירות שלו, ככה, מהראש. זיכרון מופלא של יצירות שלמות. בכלל, בכל פעם שהיינו צריכים לברר משהו, בענייני היסטוריה, גיאוגרפיה, טבע, ידענו שאפשר לשאול אותו. כשיורם ואני עשינו את שביל ישראל, כל פעם שהייתי רואה איזה פרח או עץ שלא זכרתי את שמו, והייתי מאוד מתוסכלת מכך, יורם היה אומר: "תצלמי ותשלחי ליאיר, הוא בטוח ידע". כמובן שזה לא יצא לפועל כי הטלפון שהיה ברשותו לא היה ממש הטלפון המתאים.
אבא גם מאוד אהב לטייל, לגלבוע, לשדות, לבריכות, לטייל בארץ, לטייל בחו"ל. אני זוכרת, כשהייתי קטנה הוא היה לוקח אותי על הטרקטור של הרפת לראות ציפורים בבריכות. הוא גם ניסה ללמד אותי לנהוג בטרקטור אבל זה דרש הרבה מאמץ, להזיז את ההילוכים ואת ההגה. לרכב על אופניים הוא לימד אותי הרבה אחרי ניסיונות הנהיגה על הטרקטור, דבר שדי הביך אותי כשכל החברים שלי לקבוצה כבר רכבו, אבל בסוף גם את זה הוא עשה. הצטרפתי לאבא שלי לשלושה טיולים לחו"ל. טיולים אינטנסיביים שדרשו הרבה הליכה, עם הדרכה וסיורים לימודיים. כבר היה לו קשה ללכת ומדי פעם המדריכה הייתה אומרת לי: "אולי את זה אבא לא יעשה?", וכאשר הייתי אומרת לו, הוא היה אומר: מה פתאום? והולך ועושה הכול. מין עקשנות שקטה כזו הייתה לו. ובעיקר היה מקשיב. יושב על הכסא, מוריד את הראש ומקשיב. וגם מתקן את המדריכה בעובדות הנכונות, מה שהיה מאוד מעצבן אותה. פעם אחת אמרתי לו: "היה קצת ארוך, לא?", לגבי איזו הרצאה ששמענו. אז הוא אמר לי: "לא יודע, אותי זה מאוד עניין". כזה היה. התעניין, קרא, הקשיב. ישב וקרא שיקספיר במחלבה לפני הצגה שהייתה בערב. גם בשלן מצוין היה. לאחר שנותיו ברפת, הלך ללמוד בישול ב"תדמור", עבד במטבח של הקיבוץ, בישל את כל האוכל, היה עושה מרקים נפלאים וחמין. אחרי כמה שנים עבד במסעדה בסחנה. הוא היה חרוץ, עבד תמיד בהרבה מסירות, קם מאוד מוקדם בבוקר וחש סיפוק מעבודתו. כשהיינו באות לבקר אותו בשבתות בסחנה, נטע ואני, היינו אומרות בשער שאנחנו הבנות של יאיר, כדי שיתנו לנו להיכנס, תמיד השומרים היו אומרים: "או יאיר, איזה איש מקסים!", ונותנים לנו בשמחה להיכנס. אחרי הסחנה, כשאולריך עזב את המחלבה, הוא נכנס במקומו והתחיל לעשות גבינות. הוא למד לעשות את זה לבד, תוך כדי עבודה ועשה גבינות נפלאות, כאלו שאנשים ממש חיפשו וביקשו ממנו. קממבר, רוקפור, גבינות צהובות, יוגורטים. הוא כמובן גם אהב מאוד לאכול, העריך אוכל טוב, היה לוקח בִּיס ואם היה טעים לו, היה אומר: "נפלא". כזה היה, דברים קטנים, יפים וטעימים, היו נפלאים. היו לו חיים טובים ונעימים, בחודשים האחרונים היה מוקף בחברים ובמשפחה שכל-כך אהבה אותו ודאגה לו. נוח על משכבך בשלום אבא'לה אהוב. נגמר הסבל. נזכור אותך תמיד בהמון אהבה ובחיוך

דפנה

כתב מייקל

יאיר זה הולך מהר מדי, כל פעם זה מחזיר אותי לחיים גורי: "רְאֵה, הִנֵּה מֻטָּלוֹת גּוּפוֹתֵינוּ שׁוּרָה אֲרֻכָּה אֲרֻכָּה. ... "....אֵינֶנּוּ נוֹשְּמִים ....." והוא ממשיך ".....וְהָעֶרֶב צוֹנֵחַ בָּהָר. רְאֵה
ייתכן שבעוד שבוע ייפתח חדר האוכל לארוחת צהרים, כאשר אכנס לחדר אוכל אפנה מבט אוטומטי לצד שמאל ואביט אם אתה יושב שם בשולחן שלנו? אם אתה לא שם, כנראה שהיום הוא יום שלישי, נסעת למזרע לסרט. "יו"ר שולחן" תרשו לי..... "שולחן הזקנים".... למה אתם לא אוהבים שאני אומר שאנחנו "זקנים"? פעם היינו תינוקות, אחר כך ילדים, חברים, והיום: "זקנים". יאיר לא מדבר הרבה, הוא סופג, הוא בולע, הוא מחייך מדי פעם. יאיר נוכח, יש לו נוכחות! יאיר ישנו, יושב מקשיב, מסתכל, מעיר איזו הערה, לפעמים שושקה עוברת ומטילה עליו איזו שהיא משימה, ובסוף בסוף כאשר כולם סיימו לאכול, הוא חוזר לאט לאט לגולפית ונוסע הביתה. יאירקה - היינו "כף-למדים", לא לחמנו בצנחנים, רפול אריק ומאיר הר ציון לא היו החברים שלנו... סתם "כף-למדים" בסרפנד, בה"ד 4 , לא הייתה לנו קריירה צבאית מרשימה..... כאשר השתחררנו מהצבא גרנו יחד בחדר בצריף הכחול, אותך שלחו לעבוד ברפת, אותי לצאן, שנינו חלבנו... אתה מספר שהמשכת עם הפרות, לאורך כמעט כל שנות העבודה שלך, ברפת, בבישול במטבח ובמסעדה שבסחנה, בחלב בגבינות, יצרת! תמיד יצרת משהו חדש. אם זה גבינה משובחת, מרק טעים, עשית לי מרקים ל"קפה וכוסית", יצרת, ידעת לעשות מה שאנחנו לא ידענו! והכול ברוח טובה, עם חיוך דק, ואיזה שהיא סלחנות... יאירקה. הכלת הרבה, היית כמו אותו בור סיד שלא מאבד טיפה. מוסיקה, לא בכללית אלא בפרטים, ביוצרים, ביצירות, זה הכול היה בתוכך. בידיעת הארץ, בחי ובצומח, אבל זה הכול בתוכך הכול בפנים. לא נתת הרצאות, לא דברת הרבה, הבקיאות יצאה ממך בטיפות קטנות... היה צריך לחלוב אותך, אבל היה לך מה לתת. ויש גם רפי פסחזון ויעליק, האירוסים, הבסים והטנורים והשירה. אהבנו לשיר, אהבנו את התקופה הזו, היא הייתה חלק חשוב בחיינו... אני חוזר להתחלה, כנראה מגיע תורנו לעלות "במעלה קדושים...." אז יש לנו הר ויש לנו     בית, ויש לנו ולך חברים, ומעל לכל יש לך משפחה גדולה, אוהבת ומח שלום יאיר יהי זכרך ברוך בקת, אישה, ילדים ונכדים

מייקל

 

כתבה רמה

יאיר, כמה מילים שלא הספקתי להגיד לך: כשסיימתי לעבוד באירוח, יאיר הזמין אותי והציע לי לעבוד איתו בייצור הגבינות – ומיד הסכמתי. חמש שנים עבדנו יחד ואלה היו שנים נפלאות. נפגשתי עם אדם אינטליגנטי, חכם ומלא הומור. התפעלתי עד כמה הרבה ידע האיש הזה, ואיזו נשמה הייתה לו. כל אוכל שיצא מתחת ידיו היה טעים להפליא, ממש מעדן. כשהקיבוץ החליט לסגור את ענף הגבינות,                 היה לשנינו משבר. אהבתי אותך והיה לי כיף לעבוד אתך.שומרת לך פינה חמה בליבי. עכשיו אתה בעולם שכולו טוב, ואינך סובל. משתתפת ומחבקת את שושקה, חברתי הטובה, ואת כל המשפחה

רמה


קראה שושקה

יאיר היה רק שלושה חודשים בבית רב-גיל – הבית הסיעודי. אבל גם הזמן הקצר הספיק כדי להכיר את הבית הנפלא עם העובדים המופלאים והמסורים שבו. אין מספיק מילים כדי להודות לכולם על                                                             הטיפול המסור ביקירנו. תודה גדולה

שושקה