צביקה הרפז PDF הדפסה דוא

נולד  ב -  22/11/1935
נפטר ב - 05/03/2021
לאביו יהודה גולדברג ואמו רוזה
היה נשוי ליעל גולדנברג
אב לשי הרפז נוגה גלי ותמי

 

קראה רונית טמיר

צביקה הרפז – האב, הבן, הסב, הדוד, הרחוק, הקרוב, האיש הטוב. נולד לפני 85 שנים בוורשה שבפולין. כשהיה בן 4 פרצה מלחמת העולם השנייה
לפני שנתיים, בטקס יום השואה שהתקיים בקיבוץ,קרא
נפרש סיפורו. בעיניים של ילד תאר את אירועי אותם הזמנים – את ההפגזות הפתאומיות על העיר, את הבהלה ברחובות, את מצעדי הניצחון של הגרמנים, את האלימות המופגנת כלפי היהודים, את המתים. זמן קצר לאחר כיבוש פולין, מחליט אביו, שזיהה את הסכנות האורבות בפתח, להבריח את המשפחה לביאליסטוק ומשם להמשיך מזרחה. יחד עם אימו, אחיו בן ה-8 ואחותו התינוקת, בדרכים לא דרכים, הגיעו לביאליסטוק וכעבור זמן קצר המשיכו בבריחה אל עומק שטח רוסיה, עד הגיעם לסיביר. בסיביר חיו במשך כשנה. "בסיביר חיו", נשמע כמו הדבר והיפוכו. התחנה הבאה תהיה אוזבקיסטאן. שם ייפרד בעודו ילד קטן ובעל כורחו, מאימו. בעדותו הוא מספר על הקור, הרעב והמגפות ועל האם שחלתה בטיפוס ובדלקת ריאות, נלקחה לבית חולים וכעבור 3 ימים, נפטרה
לימים גויס אביו לצבא. צבא שהורכב ברובו מפליטים פולנים, בפיקודו של גנרל ולדיסלאב אנדרס. כשהועבר צבא אנדרס בשנת 1942 לטהרן, עברו גם משפחות החיילים איתם. בטהרן נשלחו הילדים היהודים וצביקה ביניהם, למחנה של הסוכנות היהודית. כעבור שנה, הצליחו להשיג עבורם סרטיפיקטים משלטונות המנדט הבריטי, והילדים שזכו לכינוי "ילדי טהרן", עלו על הרכבת והחלו את מסעם אל ארץ ישראל. בהגיעם ארצה, נזכר צביקה, המתינו המונים לאורך המסילה וזרקו לעברם סוכריות ופרחים. כשהוא בן 7 וחצי או 8 הגיע צביקה יחד עם עוד כ-20 ילדים לבית אלפא. הזיכרונות מהקיבוץ רבים ומגוונים. המעבר היה דרמטי והשינוי היה גדול
בעדותו סיפר איך התקשה להבין את סירובם של הילדים לאכול את האוכל שהוגש להם בצלחת ואיך נדהם למראה ילדים בוכים, שני מצבים שנאלץ לדכא בימי המלחמה. בשעות אחה"צ בקיבוץ, כשהילדים הלכו אל הוריהם, הלך צביקה כל יום עם ילד אחר אל בית הוריו (חדר הוריו...). הוא מספר איך יום אחד, כשהגיע תורו של אמנון גלזר לארחו בביתו, שאלה אותו בלומקה, אימו של אמנון, לאיזו משפחה הוא מתעתד ללכת מחר, כשענה שאיננו יודע, שאלה אותו בלומקה אם יאות לשוב אל ביתם ממחר ולתמיד. מכאן הדרך לאימוץ מלא הייתה קצרה. אחיו ואחותו נקלטו והשתלבו גם הם בקיבוץ. כעבור שנה הגיע גם אביו ארצה. בהמשך יעבור אביו לקיבוץ כפר מנחם עם אשתו החדשה ואליהם תצטרף מאוחר יותר גם אחותו
בגיל 17 החל צביקה את דרכו כמדריך בתנועה, ועם סיום הלימודים התגייס לצנחנים. באחת הפעולות, בסמוך למועד שחרורו מהצבא, כשנדרשו לחצות בשעת לילה את נהר הירדן, קפאה אחת מרגליו, והתפתחה כוויית קור שהתפתחה לנמק. הרופאים בקשו לקטוע את הרגל, אבל צביקה סרב. "בזכות עקשנותי ולמרות תהליך ההחלמה הארוך והכואב... נשארתי עומד על שתי רגליי" אמר
ב-2 בנובמבר 1956 התחתן צביקה עם אהבת נעוריו, האישה של חייו, יעל. במשך השנים ולמרות הנכות הגבוהה שנקבעה לו, עסק צביקה בתפקידים רבים. הוא החל את דרכו בפלחה, שם שמח ונהנה לעבוד, בעיקר בהזדמנויות בהן ירדו לעבד שטחים בדרום, כשאז ניצל את ההזדמנות לשהות במחיצתם של אביו ואחותו ולהדק את קשרי המשפחה. כעבור שנתיים נקרא לעבוד בקב-קור. למרות התנגדותו לעזוב את הפלחה, את השדות והנופים, ולעבור לעבוד במפעל, נכנע לבסוף וקיבל את הדין. בהמשך ירכז את משק המים, ובין עבודה לעבודה יישלח להדריך ולעמוד בראש קן השומר הצעיר בכפר סבא. בשנת 1964 יצא ללימודים בטכניון. כשיחזור, ישתלב לצידם של חגי הלפרין וגדעון שיזף בענף החשמל. שלושתם הפכו לשותפים מרכזיים בבניית מפעל הציפוי והנגררים
לימים סיפר צביקה שתמיד חלם ללמוד פסיכולוגיה, אבל ידע שאם יבקש זאת מוועדת השתלמות, יאשפזו אותו... את הדחף הזה לחקור ולהבין את נפש האדם מצא בהמשך בלימודי הגרפולוגיה. שרי כלתו, הראתה לו יום אחד מודעה על קורס שנפתח בחיפה. אחרי 3 שנות לימוד, השתלמויות וסדנאות, יישם צביקה את הידע שרכש, והחל מפענח כתבי-יד של אסירים בכלא שאטה ושל עוד רבים בקיבוצים ובמקומות שונים, שזכו לתובנות על החיים ועל עצמם בזכותו ובהשראתו
מכל פועלו ומרצו ותחביביו ומקצועו, החשוב, המשמעותי והמרגש מכולם, זה שהסב לו הכי הרבה נחת וגאווה היה ה"קו-פרודוקציה" - היצירה המשותפת והמרהיבה, המשפחה הענפה שלו ושל יעל: ילדים, כלה, חתנים, נכדות, נכדים, כולם יקרים, אהובים, אוהבים, עושים טוב ורואים טוב. היה איש וראו איננו עוד, שירת חייו עוד תינשא ותישמע ותרגש למרחקי מרחקים... היה שלום צביקה'לה

רונית טמיר

כתבה נוגה

אבא שלי, יקר ואהוב עכשיו... כשנשמתך השתחררה, ברשותך... אפנה אליך. אל מי שהיית. אל האבא בעל שתי עיני תכלת בורקות. אל האבא ששמע ללא מכשירים, בעל שתי רגליים שמעולם לא קפאו... אל אבא שלי שהיה חם ואוהב, אבא חזק, אבא שקט... אבא שלי. והיום, כשנשמת את נשימתך המיוסרת האחרונה, אני כל-כך מקווה שיצאת למסע אחרון. מסע רגוע ללא כאבים. מסע מנחם ונטול קשיים. מסע שיפגיש אותך עם אוהביך שחיכו לך בינות לעננים... הלוואי שתמשיך לחוש נאהב, מחובק ועטוף, כי כאן למטה... בינינו, כך תמיד היה. השנים האחרונות היו לא פשוטות, לעיתים קשות. כעוף החול, ובאופטימיות שהייתה שמורה לך, עלית שוב ושוב וצלחת מהמורות רבות. מודה לך על הזכות להיות עבורך, לתת, לחזק, לשוחח, לטפל, להכין... והכול מאהבה... כי הגיע לך. והיום, אתה משוחרר... יצאת לחופשי. תנוח אבא יקר ואהוב, שינה מתוקה. אוהבת תמיד ולעד .. נוגה. בשם המשפחה, ברצוני להודות לכל מי שאהב את אבא. לבית הסיעודי שטיפל במסירות, ותמך באבא ובנו. לעובדי המוסך שנתנו לו בית שנים רבות. לסמדר, העו"סית. למיכל, עדי וגלי – צוות "צבר" – אתן התגלמות הנתינה. למריאן, ג'וליה ומריה ... תודה גדולה. ושוב, לכל מי שהאיר פנים, תמך ואהב את אבא שלנו

נוגה

כתבה גלי

שבת בגינה המקומית, השמש מתמעטת, אבל גם הגשם בגדר שמועות נתון כמשקל עודף של ענן אקראי. ואבא איננו! שנים של חיים בעולם דו-מימדי. עכשיו כבר מאוחר. סבלך בשנותיך האחרונות לימד
אותי, שהזמן הוא נוסחה נבערת של ציפיה לתובנות. לא תוהו, אך המון ובוהו. רוח אלוהים או לא נשבה דרכך כאילו היית כלום. כאילו אף אחד, אף פעם לא זכר שהיו לך עיניים טורקיזיות. את גודל המסירות אין קץ נטולת התנאים של אימא, אהבת ילדיך, נכדיך ושאר סובביך. לא דואגת לך יותר. יכולנו להישאר – ילדה ואבא בתוך תמונה באלבום והילדה שואלת אותך: מה זה אומר למות? ואתה עונה לה: ראית פעם ציפורים מתות? אני מדמיינת ציפור מתעייפת הנשמטת מהשמיים. מעדיפה קרוב לאדמה, לקמול כמו פרח ולפרוח מחדש. עכשיו מבינה מהעמוקים של הלב את סוד החסד. יתגדל ויתקדש שימך אבא... יתגדל ויתקדש שימך אבא שלי ויבורך ותבורך, בתודה עצומה ואהבת אינסוף
יהי זיכרך הווה יום יום בליבי תמיד
גלי

כתבה שןשנה אחותו של צביקה

הוֹ ריבון העולמים! לקחת מאיתנו אדם טוב, מסור ואהוב על כולנו. גם המרחק הגיאוגרפי בינינו לא יכול היה להפחית את אהבתי אליך. כל ביקור שלך ושל יעקב אחינו ז"ל בכפר מנחם היה בשבילי כילדה ממש חוויה. הייתם משחקים על מגרש המשחקים בכדורגל או מחניים ותמיד, תמיד הייתם מנצחים. מי בכלל יכול היה להתחרות בכישורים הספורטיביים שלכם. שמחתי כשבאת וכשהייתי צריכה להיפרד ממך הייתי עצובה ובוכה, עד לביקור הבא. אלה היו חיינו – פגישה, פרידה ושוב פגישה, ושוב פרידה. היום, בתור אימא וסבתא, אני עדיין לא יכולה להבין למה צריך היה להפריד בינינו. אהבתי להיות בבית אלפא, לשבת על המעקה של בריכת השחייה ולראות אותך שוחה. היה משהו כל כך שָלֵו בתנועות שלך. יד חולפת מצידי הראש, נשימה, והרגליים היו משקשקות בקצב אחיד. כשהיינו נפגשים היה העולם רק שלנו ולא יכול היה להיות אחרת. לא אשכח את הביקור שלך כשהייתי בקורס מ"כיות. צעקו אחריך: "הי, כאן לא מחנה של חיילים, זה מחנה של חיילות". מי אתה שיגידו לך לאן ללכת. יצאתי מהאוהל כולי תדהמה לראות אותך. כי מי יכול לרדוף אחרי צנחן זריז ויפה תואר כמוך. התחבקנו והרגשתי איך הלב שלי פועם בחוזקה. כזה היית, חם לכל הסובבים אותך. אחרי 60 שנה ביקרנו – אתה, יעל ואני – בפולין. היה קשה לראות את כל המראות, אבל סגרנו איזה שהוא מעגל בחיינו. אני לא זוכרת הרבה מפולין בתור ילדה, גם אתה היית צעיר מכדי לזכור את מה שעבר עלינו בתור ילדים. ובכל זאת צוות מ"יד ושם" ראיינו אותך והצלחת להיזכר בבית בו גרנו, ובמה שהיה בסביבתו, וסיפרת על דרך הגעתנו לארץ. בארץ הקמת משפחה ענפה, תומכת ואוהבת. בתקופה האחרונה סבלתם – שמיעתך נפגעה ובעין אחת לא ראית. לא נתת לנו להרגיש את סבלך. תמיד שמרת על מצב רוח טוב למרות הכול, ועד כמה שיכולת. הו ריבון העולמים, שמור על יקירנו שם למעלה, חבק אותו, תן לו מנוחה ושלווה

יהי זיכרך ברוך. אחותך שושנה וכל בני המשפחה

כתבו הנכדים

סבא, השנים האחרונות היו לא פשוטות, ראינו אותך נלחם, משתנה, ולבסוף גם הולך ונחלש. ואתה, לכל אורך כל הדרך שידרתצביקה יקר עד מאוד, "איך נפלו גיבורים" – משפט זה מייצג עבורי את מי שאתה עבורי, עבור יעל ועבור ילדיך ונכדיך, האוהבים שכה אהבת והיו הנקמה הקטנה שלך בנאצים. שרדת כל-כך הרבה מסעות בחייך, כולל היותך מ"ילדי טהרן", אך זכית להקים שבט לתפארת ואף זכית לנין. נפגשנו בחודש מאי 2015 וביקרתי אותך מידי שבוע ביום שלישי. די מהר האמנת בי, סמכת עלי ופתחת את ליבך ללב הקשוב שלי. עד לפני כמה חודשים היית מאוד חזק וחיוני, לקחת אותי לסיפורי הגבורה שלך בצבא. שרדת באומץ רב, לא רק את השואה, אלא גם כמה ממלחמות ישראל, כי אתה חזק ואמיץ מטבעך. בשבועות האחרונים כבר התקשית לדבר, לעיתים הייתי בספק אם אתה מזהה וזוכר אותי. היה לך קשה לקבל את הגוף שנחלש, וסירבת להאמין שאינך יכול לנהוג יותר, ואחר-כך גם ללכת, עד שחושי הראייה והשמיעה הלכו ממך, וזה כבר היה בלתי נסבל עבורך. הסתכלנו האחד על השנייה, הבנו זה את זו, והבנו שנינו שאתה עייף מהסבל הבלתי נסבל, ושהיית רוצה לשחרר את גופך למקום של מנוחה ורוגע. היית לי אדם מאוד משמעותי, לימדת אותי לצחוק גם כשהחיים קשים. היית אדם מאוד איכפתי וכנה. היית עבורי מורה דרך לאהבת הטבע והאדם. נוח על משכבך בשלום וברוגע. שלך, סמדר הרוש, עו"ס ופסיכותרפיסטית לנו אופטימיות, הסתכלת קדימה וביקשת להישאר נוכח גם כשלא הצלחת לשמוע, ולראות טוב, ולהתרכז. אבל עכשיו כשאתה כבר בשלווה, אנחנו בוחרים לזכור את הרגעים המשמעותיים שהגדירו אותך כסבא עבורנו. אתה תמיד היית שם בשבילנו, מעורב בחיינו. סבא שלבוש תמיד בבגדי עבודה כחולים. מגיע למשימות הפעלה וימי הולדת בגן, סבא שפוגשים על המדרכות הקיבוץ, בחדר האוכל... סבא שלימד אותנו לשחק שח-מט, להדליק מדורות ולהכין קומזיץ, וכשרצינו ללכת לבריכה אתה היית הכתובת הראשונה: "סבא בוא איתי לבריכה...". תמיד התייצבת ודאגת לנו לשיעורים פרטיים בשחייה, וכך גם לִמדת אותנו קפיצה נכונה מהמקפצה הכי גבוהה... כשהגענו לבקר במוסך תמיד היית מכבד בעוגיות, ומביא מיני צעצועים או מכשירים שמצאת ותיקנת. אם היה חסר חלק במכשיר או סתם סוללה מיוחדת, איכשהו בדרך פלא היית משיג את זה ותוך יום-יומיים הכול עבד. וכמובן, סבא שמספק שירותי הסעות מכל מקום לכל מקום, רק להרים טלפון 3788, לא בין 2 ל-4. לכל מקום שהגענו, בין אם זה בבית שאן או אחד מקיבוצי הסביבה, הכירו אותך ואמרו עליך רק מלים טובות – "אה כן, הרפז, אתה הנכד של צביקה". ידעת לקשור קשרים חמים עם כולם, שזוף, חזק – הכי חזק בקבוץ! שחיין, שחקן כדורסל - בין "זקני חור בגרב" - וכדורגל של שבת. עם בלורית ותלתלים, שגם לימים, הרבה אח"כ אפילו הסרטן לא הצליח לגבור עליו. ידיים גדולות ועבות של איש עבודה, ובו-זמנית גם יד רכה וחמימה. תמיד היית מברך בלחיצת יד, הכי לא-רשמית, כמו חיבוק, מלווה בחיוך. נחמד, שקט, צנוע, מחבק, בלי לכעוס ובלי להרים את הקול, בלי שיפוטיות, מקבל כל אחד. רצינו להגיד לך בשם כל 11 הנכדים והנין הראשון, שאתה חלק בלתי נפרד מהילדות שלנו, של כולנו, ותישאר בליבנו תמיד כסבא חם ואוהב

הנכדים

כתבה סמדר הרוש

צביקה יקר עד מאוד, "איך נפלו גיבורים" – משפט זה מייצג עבורי את מי שאתה עבורי, עבור יעל ועבור ילדיך ונכדיך, האוהבים שכה אהבת והיו הנקמה הקטנה שלך בנאצים. שרדת כל-כך הרבה מסעותבחייך, כולל היותך מ"ילדי טהרן", אך זכית להקים שבט לתפארת ואף זכית לנין. נפגשנו בחודש מאי 2015 וביקרתי אותך מידי שבוע ביום שלישי. די מהר האמנת בי, סמכת עלי ופתחת את ליבך ללב הקשוב שלי. עד לפני כמה חודשים היית מאוד חזק וחיוני, לקחת אותי לסיפורי הגבורה שלך בצבא. שרדת באומץ רב, לא רק את השואה, אלא גם כמה ממלחמות ישראל, כי אתה חזק ואמיץ מטבעך. בשבועות האחרונים כבר התקשית לדבר, לעיתים הייתי בספק אם אתה מזהה וזוכר אותי. היה לך קשה לקבל את הגוף שנחלש, וסירבת להאמין שאינך יכול לנהוג יותר, ואחר-כך גם ללכת, עד שחושי הראייה והשמיעה הלכו ממך, וזה כבר היה בלתי נסבל עבורך. הסתכלנו האחד על השנייה, הבנו זה את זו, והבנו שנינו שאתה עייף מהסבל הבלתי נסבל, ושהיית רוצה לשחרר את גופך למקום של מנוחה ורוגע. היית לי אדם מאוד משמעותי, לימדת אותי לצחוק גם כשהחיים קשים. היית אדם מאוד איכפתי וכנה. היית עבורי מורה דרך לאהבת הטבע והאדם. נוח על משכבך בשלום וברוגע.

שלך, סמדר הרוש, עו"ס ופסיכותרפיסט

כתב אמנון ליפקין גל

צביקה אחי, נולדת בוורשה שבפולין. הגעת לבית אלפא בעיצומה של מלחמת העולם השנייה בקבוצה של "ילדי טהרן". היית הצעיר בקבוצה, ולפי גילך צורפת לכיתתנו. אמי, ביוזמתה, אימצה אותך אל משפחתנו, ומאז התייחסה אליך כאל בן לכל דבר. היה זה מפעל מבורך: אתה זכית בבית, ואנחנו זכינו באח. השתלבת היטב בקבוצת "דרור". בחלוף השנים הקמת משפחה עם יעל, והולדתם בן ובנות. מדי יום שלישי, בשעות אחר הצהריים, הייתם עולים לחדרה של סבתא בלומקה, לבקרה ולבלות בחברתה. היא קיבלה אתכם תמיד בשמחה. מאחר שלא נשארתי בבית אלפא, היינו נפגשים רק לעתים רחוקות. היחסים בינינו התהדקו והתחממו לאחר שעברתי לבית זרע, לא במעט בזכותה של דבורה. נהינו להזמין אתכם מדי פעם בשבת, ולבלות מספר שעות ביחד. תמיד הרגשנו שהיחסים בינינו הם הדדיים – אהבנו, והרגשנו אהובים. אתה, צביקה, תמיד תרמת מעצמך ומיכולותיך כמיטב יכולתך, ועל כך זכית להערכה. עתה הגעת לסוף דרכך. מי ייתן ונמצא כולנו נחמה, עם יעל, ילדיכם, נכדיכם וניניכם.

(נוח בשלום, צביקה, וימתקו לך רגבי עפר ביתך
אמנון ליפקין-גל (גלזר